בת עין

• 0:00פתיחה, חזרה על שבוע שעבר והדפסת החוברת
• 5:21קריאת אות ב: הזיכרון בעלמא דאתי וההסתפקות
• 11:28מהו ייחוד
• 16:52שני הייחודים: השם אלוקי וצדיק וכנסת ישראל

ביאור מושג הייחודים בתורה נד: הייחוד העליון של השם אלוקי שהוא תמידי, והייחוד התחתון של צדיק וכנסת ישראל שהוא לפרקים ודו־צדדי. הצדיק משפיע את זכרון עולם הבא, וכנסת ישראל נותנת לו את העולם הזה במשא ומתן — כמשל איש ואישה שכל אחד נותן לשני את מה שאין לו.

• 0:00קריאת אות ד: אבשלום, רע עין ואבא שאול
• 3:37הזיכרון תלוי בעיניים
• 7:10רע עין של התנשאות
• 13:00רע עין עובר בשניות

שמירת הזיכרון תלויה בעיניים: ביאור הרע עין של התנשאות הפוגם בזכרון דעלמא דאתי, וההבחנה בינו לבין המדמה שבעין המעורב טוב ורע. דרך משיחת דוד ורוחו הרעה של שאול מודגם כיצד הרע עין יונק מהרע שבמדמה, וכיצד הדיבור ולשון הרע משפיעים על העין.

• 0:00פתיחה בראש חודש
• 3:20קריאת אות ו: המדמה מבקש כלי לשכון בו
• 9:11חידושי תורה נבנים מכוח המדמה שבדיבור
• 12:45קריאת הזוהר: ובצל ידי כיסיתיך

המדמה שבדיבור ובמעשה: חידושי תורה אמיתיים בוראים שמים וארץ חדשים ומעלים את הייחוד התחתון לשורשו בייחוד העליון, ואילו מדמה לא מבורר בורא רקיעים דשוא. הכנעת המדמה היא ביד — הניגון העולה ויורד מברר את הרוח הטובה מעצבות הרוח, ומביא מלב נשבר לשמחה אמיתית.

• 0:00פתיחה ודיבורים לפני השיעור
• 2:44השינה
• 5:51המחשבה הראשונה בקימה
• 9:37חלום פרעה

סוגיית השינה בתורה נד: שלוש בחינות בשינה — מודעות הצדיק, ה'ממילא' של המון העם, וחלום פרעה שהוא התגברות המדמה המסתירה את זכרון עולם הבא. בחלק השני עצות למעשה: לחיות את הנצחיות כאן ועכשיו, ולקדש את השכיבה והקימה מתוך שמחה.

• 0:00פתיחה: השלמת סוגיית השינה ואות ב׳
• 6:31כפלי כפליים ואות ג׳
• 16:12שתי בחינות שינה
• 22:21קימת חצות בדורות שעברו ובדור החשמל

המשך סוגיית השינה משבוע שעבר, על פי ביאורי הליקוטים אותיות ב׳–ג׳: מה נוסף ״כפלי כפליים״ בשינת הצדיק על שינת המון העם. הרב מפנה לסוף התורה — ״אזכרה נגינתי בלילה״, ״בידך אפקיד רוחי״ וכמעט חצות — ומבאר שהקם בלילה מברר את רוחו הטובה במודע ובדעת, עד שזכרון עולם הבא נעשה אצלו דבר חושי ממש, כשם שהעיניים קולטות ביום את העולם הזה, בעוד שאצל המון העם זו ידיעה כללית הבאה ממילא.

• 0:00פתיחה
• 4:04ביאור הליקוטים אות י׳
• 7:39עצבות: למה אינו רוצה לקום, והדיכאון שבירידה
• 11:15תיקון חצות בתמימות ולא בדרך ניסיון; הסנדלר מאניפולי

תורה נ״ד על פי ביאורי הליקוטים: הרב קושר את עליית הרוח וירידתה שבשינה ובקימה אל תנועת הניגון העולה ויורדת. מכאן העצבות — למה אדם אינו רוצה לקום בבוקר, ומדוע תיקון חצות תופס את נקודת העצבות בשורשה, ובלבד שייעשה בתמימות ולא בדרך ניסיון. משם לכינור דוד המנגן מאליו ולשלוש הדוגמאות שהביא הביאור, שכולן בירור הנמשך מלמעלה ולא בכוח אדם. חלק ב׳ נכנס לניגון עצמו: בלא הרוח המושכת למטה אין ניגון כלל, הטוב מתגלה דווקא מתוך התנועה, ומי שאינו חי בתוכה אינו יודע לנגן. לאורך הכל עומדת האבחנה שהטוב המדומה — לא העצבות — הוא שובר את האדם בדור הזה.

• 0:00פתיחה ואות מ״ד
• 5:37רבנו קושר קשרים בתורה
• 10:32קריאת אות מ״ח, והפסקת שיחה בין החברים
• 15:28טוב עין בשורש המלכות מול הרוח רעה שבקלקול מלכות שאול

המשך תורה נ״ד על פי ביאורי הליקוטים אותיות מ״ד–מ״ח: הרב מראה כיצד רבנו קושר את הפסוקים זה לזה — ״והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים״ שאמרה אביגיל לדוד הוא הקשר של תפילין, בחינת אחורי ושורש מלכות המשיח, ומולו הרע עין שהוא בחינת מיתה, ״וימת ליבו בקרבו״ שנאמר בנבל. מאות מ״ח, שעיקר טוב העין יושב בשורש המלכות ובשמירה מרוח רעה, הוא נכנס לספר שמואל: איש לא בחר בדוד, ודווקא הוא זה שמנגן לשאול ומקיים בכך את מלכותו — שהמלכות עצמה היא בבתים שבפנים, אבל שורשה בקשר שמאחור, במקום שבו אדם אינו בוחר בעצמו כלל. לעומתו אבשלום בחר בעצמו ואחר כך שכנע את העם. הנמשל למעשה: הרצון להתנשא — לא רק אצל מלך אלא בכל מינוי ובכל בית — הוא שורש הכעסים והרוח רעה, וככל שאדם ממעט לבחור בעצמו כך הקדוש ברוך הוא בוחר בו.

• 0:00פתיחה
• 2:39ארץ אדום רגלין
• 6:08האיחוד עם ההמון כצמצום
• 8:47כגודל הצמצום גודל ההשגה

שיעור שכולו סובב על מושג אחד — צמצום. הרב פותח בקריאת ביאור הליקוטים, ״שיש לבאר הכרח צמצומי השם יתברך ואלוקותו ותבונתו יתברך והורדתו בזה עד הרגלים״, ומעמיד את היסוד: אין דבקות באינסוף אלא דרך תכלית הצמצום — ״ארץ אדום רגלין״, העקב, המקום הגשמי ביותר שהאדם עומד עליו, ודווקא משם הדרך היחידה להתחבר לכל העולמות. מכאן החידוש שעליו נבנה כל השיעור: אותו יחס עצמו נוהג בצדיק — כשם שהקדוש ברוך הוא מצמצם עצמו עד נקודת המרכז שהצדיק עומד עליה, כך הצדיק מוכרח לצמצם את עצמו בכל המדרגות והשכלים של המון העם עד תחתית התחתית; ואין זה השפעה לזולת בלבד אלא צורך עצמו ממש, שלולי הייחוד עם ההמון אין לו השגת עצמו כלל, וזה מעגל שאין בו קודם ומאוחר. וכפי גודל הצמצום כך גודל ההשגה — שצמצום פירושו לקחת דבר שכולו מעבר להשגה ולעשותו זמין ומושג. הרב ממחיש זאת מן החינוך, שאי אפשר ללמד ילד אלא בירידה אל המוח הקטן שלו, כמעשה התלמיד שהיה כמדבר אל קיר עד שהתברר שנפשו נתונה במשחק שבחוץ; ומשם אל הדור — ההמונים הצעירים הנוהרים לאומן משום שהם יודעים שהרבי לא התייאש מהם, וההרגש ש״הצדיק הזה מבין אותי״ שהוא עצמו הייחוד, ומתוכו מתחילה התשובה. חציו השני נסמך על הפסוק שבאות ז׳, ״מי עלה שמים וירד... מי הקים כל אפסי הארץ״: העלייה והירידה אינן שני שלבים אלא תנועה אחת כתנועת הניגון, וכפי הירידה כך העלייה — וזה שבחו של משה, שמנשמתו נמשכים כל הניגונים; ו״אפסים״ הם הקרסוליים, הדור הזה כולו, עקבתא דמשיחא, שאין גשמיות למטה ממנו והוא שהצדיק מקים. בין לבין: ״יש אנשים שהשאול תחתיות אינו מספיק להם״ שבחיי מוהר״ן, המעשה בכותל — ״אל תתייאש ממני״, העיר החצובה מתחת לקרקע בטורקיה ומשל החיים במינוס, השיחה שאין לרבנו נחת רוח אלא מאיש בבגדים בלואים העושה דבר יהדות, כנס התשובה שבו נאסר לומר את המילה ״תשובה״, רבי יצחק ברייטר — ״מתים שנוסעים לחיים״, היהודי המכוסה קעקועים שעמד בציצית להתפלל מנחה בתל אביב, ו״אין ייאוש בעולם״ שנעשה הריקוד החזק ביותר שבחתונות. בסיום: מדוע מוכרח לשקוד על ספרי רבי נתן, ושברסלב אינה בדיעבד אלא לכתחילה — ״מי עלה שמים וירד״ היא תנועת החיים עצמה. ההקלטה נקטעת באמצע שאלה על הגדלת השכל שברמזים.

• 0:00פתיחה
• 2:13הפסקה
• 3:32הגמרא במנחות
• 7:08״ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ״

שיעור שכולו על מושג אחד — הסתפקות, ועל הכפל שבתוכו. הרב פותח בקטע שבו הרבי מדבר מהשגת ההמון, ״אפילו המון עם שאינם יכולים ללמוד הם מקיימים עסק התורה במה שקוראים קריאת שמע״, ומעמיד את היחס ההופכי: מה שאצל הצדיק הוא מידת ההסתפקות — המשא ומתן שהוא עושה רק כמוכרח — הוא אצל ההמון עצם המציאות, ומה שאצל ההמון הוא הסתפקות, התורה, הוא אצל הצדיק המציאות עצמה. על מידת ההסתפקות שבתורה מביא הרבי שני מאמרי חז״ל, ומהם שתי השאלות שהשיעור בנוי עליהן: הגמרא — ״אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש״ — נמשכת מיד ב״ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ״, ורבא אומר הפוך ״מצוה לאומרו״, ושניהם כאחד אינם רוצים שיישאר שם, ואם כן היכן ההסתפקות; ועוד, ששתי הראיות הופכיות זו לזו — קריאת שמע היא תפיסת המינימום, ואילו ״לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה״ היא תפיסת המקסימום, מי שאינו מרפה רגע ורק אינו מגיע לגמור. את הכל מיישב הרב מלשון ביאור הליקוטים ב״כפל ההסתפקות״: יש הסתפקות ראשונה שהצדיק משפיע להמון כדי שתהיה להם שייכות כלשהי לקדושה — שיאמר קריאת שמע וירגיש ״ברוך השם עשיתי את שלי״ — ויש הסתפקות שנייה, ההסתפקות בעצם, של מי שכבר יודע שיש עולם מלא ואף על פי כן שמח בחלקו; והשנייה אינה באה אלא מתוך הראשונה, ומי שמדלג עליה נשבר, שאין ההמון מתחילים מקצה אלא מאפס — ״מינוס ועוד מינוס זה פלוס״. אותו משקל עצמו נוהג בצדיק: הסתפקותו מן העולם הזה היא שאינו נוטל אלא את המוכרח, ועיקרה כשהוא מחסר גם מן ההכרחיות עצמה ונותנה לצדקה. ומכאן העיקר — שההסתפקות היא נקודת הייחוד עם הצדיק, שאין אדם קונה אותה בשיטות שהוא בונה לעצמו אלא מקבלה מן הרבי, ומי שאין לו סיפוק במעט, אף שאיפותיו הגדולות אינן אלא נרבים. בין לבין: ההפסקה על חום היום ושעת הדינים שבצהריים, רבי יצחק ברייטר שהחזיק ש״ס בבית החולים וחזר בין בדיקה לבדיקה והבת שסרגה גרביים ולמדה משנה, ״לחפש עוד נקודה ועוד נקודה״ והסימן שמצאת באמת נקודה טובה — שאתה רוצה עוד, היהודי שהיה מזמר גמרא בכל יום שישי מעבר לרחוב בירושלים ו״טעמתי גן עדן בשכונה״, הספרייה שמסתכלים בה ומקבלים ייאוש, בית החזון איש בבני ברק ששלוש משפחות גרו בו על שבעים מטר, הדירה שמול הכותל שנמסרה לרב שמואל אורביץ, מנת המרק בשנות הרעב ברוסיה שנזכרה שבעים שנה אחר כך, ״גם מעט זה טוב״ שאמר רבנו לרבי נתן והחותן ששלח את בתו למכור מלח בשוק ובלבד שילמד, ספר ״מי שמואל״ וברכת המזון שבמרון שנזכרה כעבור שנים, והמלמל ״מנחה, מנחה״ חצי שעה לפני הזמן. ההקלטה מסתיימת כסדרה בברכת הפרידה לקראת ראש השנה.

• 0:00פתיחת ליקוטי הלכות
• 8:10קריאת ההלכה
• 12:06בתורה
• 17:53חלוקא דרבנן, והעולם הזה ״כל כולו לבוש״

שיעור ראשון בליקוטי הלכות על התורה, בין יום כיפור לסוכות, אחרי השיבה מאומן, ועל הלכות ראשית הגז. הרב פותח בדרך הלימוד: כל הלכה פותחת בסיכום התורה שהיא מבארת, והביאור של רבי נתן ״מובלע ומלובלב באמצע דרושיו עד שקשה וכבד להבחין בהם״ — ולכן צריך לחפש מה הביא אותו מתורה נ״ד אל ראשית הגז. ההלכה אומרת שגזת הצאן רמז על ההלכות, שמהן נעשים הלבושים, חלוקא דרבנן, ושצריך לתת את ראשית הגז לכהן איש החסד, אהבה דקדושה, כדי להכניע את המדמה ״שמחזר תמיד לשרות על פי שונה הלכות״ — שהרי כל הלכה בנויה על ״מדמה מילתא למילתא״. מכאן היסוד: העולם הזה ״כל כולו לבוש״, לבוש של רגלי הקדושה, וההלכה, מלשון הליכה, היא הקדושה המלובשת בו. בעמוד קס״ד מבאר רבי נתן שבעת גיזת הצאן צריך להעלות את הצמר מלבוש בהמה ללבוש אדם, בחינת מקיפין; והרב מדייק: אצל הכבש הצמר הוא גופו, ״אין משהו פנימי״, ואילו לבוש אדם הוא לבוש של משהו — מסתיר ומגלה. מי שנפל לבהמיות רואה את העולם כ״הדבר בעצמו״, מימד אחד, ״שאין העולם אלא אחד״; ומי שקולט שהעולם לבוש — זהו בירור ההלכה, לעלות מבהמה לאדם. כשהמדמה אינו מבורר ״הרע יותר מהטוב״: ההלכה משתעבדת לעולם הזה, נתפסת כמה ש״מדכאת את החיים״, והחומרות באות מעצבות — ואילו הבירור הוא שההלכה והחיים דבר אחד, ו״זה שיש הלכות — זה מה שמוציא אותנו מעצבות״, שמחה שאנחנו יהודים ושהכל פה לבוש. בדרך: אביו של האבני נזר שלמד בפורים, הפלפול בחתונה שנמשך שלוש שעות, החפץ חיים ששלח לברסלב ״כי הם שומרים שולחן ערוך״, התחפושת בנסיעה לאומן בזמן הקורונה, עמלק שדיברו בלשון כנען ולא החליפו את לבושם, ותירוצו של רבי בונים מפשיסחא ״אם אדם מחליף את הלבוש הוא כבר בן אדם אחר״, האתרוג והכלי זמר של רבנו, ר׳ נפתלי דובינסקי שחזר מסיביר והתמונה שלו בוחר הדס, הבן ברכבת בקרקוב ״אין להם כלום״, ופירות ארץ ישראל כיהלומים. בסיום — שיעור בסוכה בחול המועד.

• 0:00פתיחה
• 1:27קריאה
• 5:02״כאילו יצאתי מהסוכה״
• 12:13״היום עם כל הטכנולוגיה… בן אדם אין לו מחיצות, הוא פרוץ״; הרע עין דו־צדדי, דכורא ונוקבא

שיעור בחול המועד סוכות, בהמשך ללימוד ליקוטי הלכות על תורה נ״ד: אחרי ראשית הגז פותחים ״משהו שקשור לסוכות״ — הלכות ברכות פרטיות, אות י״ט, אמצע הלכה. רבי נתן כותב שאחרי יום כיפורים זוכים לסוכה שהיא ענני הכבוד, שבזכות אהרן הכהן נועדו ״לכסות ולהגן עלינו מרע עין״, וכשנסתלק אהרן — ״ויראו״, ובא עמלק; ארבע מאות איש של עשו הם בגימטריה רע עין, ולכן ״ויעקב נסע סוכותה״. הרב מבאר את ענני הכבוד כמיקוד: ״השמירה מרע עין — שאנחנו צריכים למקד את העיניים שלנו לתכלית״; מי שעינו דבוקה בתכלית יש לו מחיצות של קדושה, והאומות ״לא רואים אותך״, ואילו הדור של המכשירים ״פרוץ״, והרע עין עובד בשני הכיוונים, דכורא ונוקבא. הסוכה אינה סגירת העיניים — סוכה למעלה מעשרים אמה פסולה — אלא החזרת ״כוח הראייה האמיתית״, וקדושתה כקדושת המשכן. את המדמה מכניעים בשמחה — ריבוי הקורבנות של ״ושמחתם בכל משלח ידכם״ ו״והיית אך שמח״: לא מי שעובד על שמחה אלא מי ששמח, בלי הכוכביות שקופצות בנפש, שמחה שאין לאומות העולם אלא הוללות. והעצה היא ״לדעת לקבל מתנות״ — סוכה, לולב, אתרוג, ארץ ישראל, ובארץ ישראל ״רק לא להפריע״. בארבעת המינים, ראשי תיבות אדם — מחשבה דיבור מעשה, תופסים בידיים את נקודת הזיכרון, ועיקרה צמצום המחשבה ומיקודה בבורא עולם, בפשיטות גמורה: ״עיקר הקושי זה להאמין שבדברים הפשוטים זוכים לדברים גדולים״, ו״עבודת השם זה לעבוד על אמונה״. בדרך: מודעות הבחירות בנסיעה לשיעור, ״כאילו יצאתי מהסוכה״, הגויים שעוברים בדרך לאומן ואינם רואים, החבר שנכנס לבית הכנסת כמו הברדיטשובער ״רק הפוך״, רחוב המסעדות, האנשים ששאלו ״סוכות היום, למה צריך ככה להיראות?״, הצעירים הרוקדים שנראו כ״דיכאון״, העשיר שנקשר לר׳ נתן והתכשיט לאשתו, המצלמים שאינם חיים את הרגע, ומכתבי מוהרנ״ת שכולם על השמחה במצוות הפשוטות.