רע־עין נובע מזה שלא מנשאים את הקב״ה

שמירת הזיכרון תלויה בעיניים: ביאור הרע עין של התנשאות הפוגם בזכרון דעלמא דאתי, וההבחנה בינו לבין המדמה שבעין המעורב טוב ורע. דרך משיחת דוד ורוחו הרעה של שאול מודגם כיצד הרע עין יונק מהרע שבמדמה, וכיצד הדיבור ולשון הרע משפיעים על העין.

ביאור כוח המדמה שבעין וההבדל בינו לרע עין, ומדוע דווקא התערובת של טוב ורע דורשת שמירה יתרה. עיקר החידוש: הדיבור — ובפרט חידושי תורה והתחדשות בתורה — מעלה את הייחוד התחתון לעליון ובורא שמים וארץ חדשים, ובכך מתקן את העיניים ואת שמירת הזיכרון.

המשך אות ז בתורה נד: הכנעת כוח המדמה היא דווקא בידיים — בניגונים המבררים רוח טובה מרוח נכאה. מתוך סוגיית שאול ודוד מתבאר הקשר בין הרוח הרעה, רע העין של התנשאות ושורש המלכות, והעצה למעשה — לשמח את עצמו.

הרב מבאר את פתיחת התורה — לזכור בעלמא דאתי ולשמור את הזיכרון — ומראה שאין זיכרון בלא שכחה, וזהו ״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו״: דווקא מתוך עולם השכחה מתלבש עצם הזיכרון ואפשר להידבק בו. מכאן לבחינת ״בן זכר״, שאין אדם משיג את עצמו אלא על ידי התלבשות בעולם הזה, ולרע עין של אבשלום שהציע דבקות בלא התלבשות — עד לניסיון הדור של ״נשמה בלי גוף״ ועולם הדמיון.

המשך סוגיית השינה משבוע שעבר, על פי ביאורי הליקוטים אותיות ב׳–ג׳: מה נוסף ״כפלי כפליים״ בשינת הצדיק על שינת המון העם. הרב מפנה לסוף התורה — ״אזכרה נגינתי בלילה״, ״בידך אפקיד רוחי״ וכמעט חצות — ומבאר שהקם בלילה מברר את רוחו הטובה במודע ובדעת, עד שזכרון עולם הבא נעשה אצלו דבר חושי ממש, כשם שהעיניים קולטות ביום את העולם הזה, בעוד שאצל המון העם זו ידיעה כללית הבאה ממילא.

סוגיית השינה בתורה נד: שלוש בחינות בשינה — מודעות הצדיק, ה'ממילא' של המון העם, וחלום פרעה שהוא התגברות המדמה המסתירה את זכרון עולם הבא. בחלק השני עצות למעשה: לחיות את הנצחיות כאן ועכשיו, ולקדש את השכיבה והקימה מתוך שמחה.

השיעור מבאר את זכרון עלמא דאתי כייחוד השם אלקים — ייחוד תמידי של חכמה ובינה על פי הסבא דמשפטים והזוהר, ומדוע השכחה אינה מחיקה אלא העלמת הייחוד מן המודעות. מכאן מתבאר 'להעמיק מחשבתו ולהגדיל בינתו' — קליטת גדלות השם בכלליות ובפרטי החיים, וכן 'זכור ושמור בדיבור אחד' על פי ספר יקרא דשבתא.