Breslev Chill

עיון בתורה נד סביב הגמרא של רבא ורב המנונא: תפילת חיי שעה היא הדרך שבה המון העם מעלים את רגלי הקדושה ומגלים שיש קדושה בעולם הזה, ואילו אצל הצדיקים היא צריכה מידת הסתפקות. הלימוד למעשה — להתפלל באמת מהמקום שבו הרגליים עומדות.

ביאור בתורה נד על 'עוטה אור כשלמה' — מידת ההסתפקות היא אור מלא המלובש בזה העולם, והיא באה בשני אופנים הפוכים: בדברים שהאדם מוכרח להם ובדברים שהוא רעב להם. העולם הזה מצד עצמו הוא הפך ההסתפקות, והצדיק הוא שמשפיע אותה, כפי שקיבל רבי נתן מרבינו.

השיעור עוסק באות ג — כיצד תיקוני הצדיק נעשים אצל ההמון עם ממילא על ידי שינה, ציצית, תפילין, תורה ותפילה, דרך הצדקה שהיא המשכת ההסתפקות. דרך מאמר חז"ל על קריאת שמע ו'לא ימוש' מתבאר החידוש המרכזי: שתי בחינות בהסתפקות — הסתפקות במינימום ושובע מתוך רעב — ומהן נובע הסיפוק בחיים ובעבודת השם.

המשך העיון בקומת ההמון: הצדיק משפיע להם את מידת ההסתפקות, והצדקה שלהם נעשית ממילא בתוך המשא ומתן — שהוא נקודת ההתקשרות והייחוד שלהם עם הצדיק.

ביאור מושג ההמון עם בתורה נ"ד: אין להם שכל מעמיק, וכל הקדושות — שינה, ציצית ותפילין, הסתפקות בתורה, תפילת חיי שעה ומשא ומתן — נפעלות אצלם ממילא מכוח האיחוד עם הצדיק. בחלק השני דיון על הנכונות והשמחה לקבל שהכל נעשה אצלנו ממילא.

המשך סוגיית השינה משבוע שעבר, על פי ביאורי הליקוטים אותיות ב׳–ג׳: מה נוסף ״כפלי כפליים״ בשינת הצדיק על שינת המון העם. הרב מפנה לסוף התורה — ״אזכרה נגינתי בלילה״, ״בידך אפקיד רוחי״ וכמעט חצות — ומבאר שהקם בלילה מברר את רוחו הטובה במודע ובדעת, עד שזכרון עולם הבא נעשה אצלו דבר חושי ממש, כשם שהעיניים קולטות ביום את העולם הזה, בעוד שאצל המון העם זו ידיעה כללית הבאה ממילא.

מחלום פרעה — כוח המדמה שנשאר בשינה בלא שכל — אל בירור המדמה שבזכותו פתרון יוסף טמון בחלום עצמו, ומשם לנבואה כהבנת הרמזים. עיקר החידוש: רבנו חידש את הנבואה ורק מוהרנ״ת קיבלה, ואנו זוכים לניצוצות נבואה כפי ערכנו — בתמימות, בצמצום ובמקום שאנו עומדים בו.

המשך ביאור הליקוטים על האזהרה שלא לעסוק רק בהבנת הרמזים: הרב מראה שהאב"מ והאזהרה אינן הערה צדדית אלא חלק מעצם ההשגה. הוא מבאר את "מאינסוף עד אין תכלית" — שני אופנים שבהם התכלית אינה נתפסת, מצד האינסופיות ומצד הצמצום — ושדווקא החיבור של האינסוף עם ההסתרה הגמורה של העולם הזה הוא שמוליד את מציאות הרמז. מכאן שאין להשיג את העבודות הגבוהות בלא ה"רגליים", ושהרמזים עצמם הם האזהרה: עבודת השם היא שאדם יבין מן הרמזים היכן הוא עומד, ולא שיגידו לו בפירוש מה לעשות.

ביאור מושג הייחודים בתורה נד: הייחוד העליון של השם אלוקי שהוא תמידי, והייחוד התחתון של צדיק וכנסת ישראל שהוא לפרקים ודו־צדדי. הצדיק משפיע את זכרון עולם הבא, וכנסת ישראל נותנת לו את העולם הזה במשא ומתן — כמשל איש ואישה שכל אחד נותן לשני את מה שאין לו.