זה מול זה

המשך תורה נ״ד על פי ביאורי הליקוטים אותיות מ״ד–מ״ח: הרב מראה כיצד רבנו קושר את הפסוקים זה לזה — ״והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים״ שאמרה אביגיל לדוד הוא הקשר של תפילין, בחינת אחורי ושורש מלכות המשיח, ומולו הרע עין שהוא בחינת מיתה, ״וימת ליבו בקרבו״ שנאמר בנבל. מאות מ״ח, שעיקר טוב העין יושב בשורש המלכות ובשמירה מרוח רעה, הוא נכנס לספר שמואל: איש לא בחר בדוד, ודווקא הוא זה שמנגן לשאול ומקיים בכך את מלכותו — שהמלכות עצמה היא בבתים שבפנים, אבל שורשה בקשר שמאחור, במקום שבו אדם אינו בוחר בעצמו כלל. לעומתו אבשלום בחר בעצמו ואחר כך שכנע את העם. הנמשל למעשה: הרצון להתנשא — לא רק אצל מלך אלא בכל מינוי ובכל בית — הוא שורש הכעסים והרוח רעה, וככל שאדם ממעט לבחור בעצמו כך הקדוש ברוך הוא בוחר בו.

עיון באות ד': רע עין של התנשאות הוא היפך זיכרון עולם הבא — הבתים של התפילין הם הזיכרון והקשר שומרו, ותיקונו לקבל שהקב"ה מנושא מאיתנו בתכלית ומתגלה רק ברמז, כדוד שתיקן את רע העין וזכה למלכות. בחלק השני עצות למעשה — שמחה בתפילין, קבלת התנשאות ה' וההתנשאות של האב.

ההקלטה נפתחת באמצע דיבור, על הלכה: מה שהרבי אומר באות ב׳ על הקדושות שברגלין — ההלכה יושבת על המשבצת הזאת, שהיא מגלה את השכל של קדושה שיש בענייני העולם הזה ומקשרת אותו לקדושות הגבוהות שהן השכל; חוקי המדינה גם הם מדברים בזה העולם ואין בהם קדושה, ומצד שני שכל של גמרא בלא אמונה לקיים הוא שכל בלי רגליים — כאותו משורר מתל אביב שלמד גמרא עם סיגריה בשבת. משם ל״שונה הלכות״: משננים כדי לזכור, ושכחת ההלכה היא היא שכחת עולם הבא, שהרי ההלכה היא הדרך היחידה שבה אנחנו, העומדים בעולם מגושם, תופסים שיש עולם הבא; ולכן דייק הרבי כאן דווקא בלשון ״שונה הלכות״ ולא ״לימוד הלכה״ כבתורה ח׳. גוף השיעור הוא החידוש העצום שהרבי מחדש — שעיקר הכוח הרע שבמדמה מתלבש דווקא בשונה הלכות, במקום הזיכרון עצמו. לבאר זאת הרב פותח את הזוהר על ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״: המלאכים שבאו לשרוף את משה בשעת מתן תורה, וכל המחדש בתורה נעשה שותף לבריאת שמים וארץ חדשים — שמים וארץ הם תפארת ומלכות, וכשלומדים הלכה באמת הם עולים לשורשם, לחכמה ולבינה, וזהו ייחוד הוי״ה אלוקים שהוא זכרון עולם הבא. הרע עין שבזוהר הוא של המלאכים; הרבי מוסיף שהמזיקים, שלא נברא להם גוף ויש להם אחיזה במלאכים, הם המתגברים — ותפקידם לברוא גוף למדמה, ומשקיבל המדמה גוף נשלמת שכחת עולם הבא. בדורנו קל להבין זאת: רוב ההמצאות הטכנולוגיות הן גוף של מדמה, והאינטרנט ״כאילו גוף״. המשימה עצמה — כשאדם לומד הלכה קופץ המדמה ומתלבש בהלכה עצמה, וטוען סברות שנשמעות ״גלייך״ ואינן נכונות; לימוד שאינו בגבול האנושי, שנותן לבני אדם עבודות של מלאכים. הדוגמה: תשובת רב משה פיינשטיין לרופא ששאל על עישון, שקודם כל מסבירה מהו אדם שמעשן — שאצלו זה יותר מאוכל, התמכרות — כי ההלכה מתלבשת במציאות, ו״אסור להזיק לעצמו״ לבדו הוא רוח בלי גוף. מכאן הכלל שגדול בתורה הוא מי שיודע לפסוק בדיעבד: המוציא ומזונות, ומעשה המברך ״בורא מיני מזונות״ על התפילין; והרמב״ם שהבין את המציאות. סיכום הרב ״בדרך אפשר״ — ההתגברות היא בתוך ההלכה עצמה, כשלומדים אותה בלא לקשר את הרגליים לראש. בין לבין: ר׳ מיכל דורפמן שהסתובב בין גדולי אמריקה עד שהגיע לרב משה פיינשטיין, החוברת על רבנו כ״דמות אוניברסלית״, ופגישת נשיאי רוסיה וארצות הברית שממנה יצא דבר אחד — הצלת הציון באומן; מעשה הארון שהובא מווינה ונפתח ולא היה בו אלא אוויר; והרב על עצמו — שבשנותיו הראשונות לא דיבר עם ברסלבר שמעשן, ו״התקלקל״ ולמד להבין את הבריות. הסיום — שאלת חבר על הפרשה, למה רבו הקללות מן הברכות, ותשובת הרב שמשיגים את השם רק מתכלית הצמצום וקולטים את השלילה יותר מן החיוב: אין שמחה בלא הבנת נזקי העצבות, ויראת העונש שרב לוי יצחק דיבר בה בלי סוף. ההקלטה נקטעת באמצע המשפט.

שיעור שנפתח משאלת החברים על אבא שאול — שהיה קובר מתים והעמיד עצמו בסכנה, וכשהגיע אל הרע עין של אבשלום ״חזר לאחוריו״ ובזה נתקשר לבחינת משיח. הרב מראה שאין כאן דבר מקרי: רבנו עצמו כתב לפני כן שמי שיכול לתקן את הרע עין יתקן, ומי שאינו מרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בו צריך לברוח ממנו — ובריחת דוד מאבשלום היא הדוגמה שהרבי נותן. רע עין של בן על מלכות אביו הוא הקשה שבכולם, שהרי הבן חותך את הענף שהוא יושב עליו, ואבשלום אכן הפסיד את הכול ונשאר בלא בן ראוי למלכות; ומשום כך רע עין זה קשה מזה של שאול, שכנגדו דוד דווקא כן עמד. עיקר החידוש: הבריחה עצמה היא התיקון — ״התיקון של דוד זה הדבר הזה בעצמו שאדם ידע לברוח״ — ואבא שאול הולך אחורה בכוחו של דוד, ולכן דווקא בהליכה לאחור הוא מתקשר למשיח. מכאן פותחים את המקרא בשמואל ב׳ ט״ז וקוראים את כל ההשתלשלות: ציבא נער מפיבושת, שמעי בן גרא — ראש הסנהדרין — היוצא ומקלל ״צא צא איש הדמים ואיש הבליעל״ ומסקל באבנים, אבישי בן צרויה שרוצה להסיר את ראשו, ותשובת דוד ״כי ה׳ אמר לו קלל״. הקללה עצמה מוכיחה שדוד נפל אף הוא לבחינה של רע עין, ומן הפסוק שרבנו מביא — ״אולי יראה ה׳ בעיני והשיב ה׳ לי טובה תחת קללתו״ — מגיע כל הביאור: רש״י מפרש ״בעיני״ בדמעת עיניי, ונמצא שהבכי הוא בעצמו הסימן שהתגבר עליו הרע עין וגם התיקון שלו, ממש כבריחה שהיא מורה על הקלקול והיא עצמה התיקון. טוב עין כפשוטו הוא הרואה טוב והבכי מכלה את העיניים, ואף על פי כן צריך לקלקל את הראייה של ״אין עולם אלא אחד״ כדי לראות את עולם הבא; העולם כולו מלא בכי של רע עין — יללה על מה שלא השיגו — ולעומתו יש בכי שבקדושה, שאינו בא אלא כשההתקרבות לרבי מתחילה להציק לאדם ולהודות לפחות בפני עצמו שאינו מאה אחוז. בסופו של דבר טוב עין הוא זה שיודע שהקדוש ברוך הוא רואה אותו — וזהו זכרון עולם הבא שבתחילת התורה; ורע עין הוא ״נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד״, בלשון ימינו ״אף אחד לא רואה אותי״ — ודווקא אמירה זו לבורא עולם היא עצמה הזיכרון. בחלק האחרון חוזרים לשמואל א׳ ט״ז — ״אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי״ — ולרוח הרעה שבעתה את שאול מן השעה שנמשח דוד, ולכך שדוד הוא שבא ומנגן ומחזיר לו את הרוח הטובה, כלומר את מלכותו ממש: ההפך הגמור ממנצח ומפסיד בבחירות. זה בחינת משיח — מי שתיקן את העין עד שאין לו רע עין על שום בריאה שבעולם. בין לבין: מעשה הצדיק שנתעוור בסוף ימיו מרוב בכיות והגמרא על הבכי לאחר גיל ארבעים, הצדיק שזיהוהו בעיניים הדומעות ולא הסכים לכתוב את חידושיו שלא יינקו מהם החיצונים, ״שאול תחתיות אינו מספיק להם״ ושאול תחתיות של כל דור, והעצה ללחוץ על כפתור ״שמור״ ולפתוח את הצרות בזמן ההתבודדות. שמות הצדיקים שבמעשים אלו מגומגמים בהקלטה, והשיעור עצמו נקטע באמצע דיון החברים משום שהרב נחפז ללכת.

הרב מבאר את פתיחת התורה — לזכור בעלמא דאתי ולשמור את הזיכרון — ומראה שאין זיכרון בלא שכחה, וזהו ״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו״: דווקא מתוך עולם השכחה מתלבש עצם הזיכרון ואפשר להידבק בו. מכאן לבחינת ״בן זכר״, שאין אדם משיג את עצמו אלא על ידי התלבשות בעולם הזה, ולרע עין של אבשלום שהציע דבקות בלא התלבשות — עד לניסיון הדור של ״נשמה בלי גוף״ ועולם הדמיון.

שיעור על שאלת ביאור הליקוטים בפתח התורה — ״יש להתפלא בדבר הרמזים שהשם יתברך מזמין לכל אדם במחשבה דיבור ומעשה״: הרי כל דיבור ומעשה של האדם נמשך מן המחשבה שבו, וזולתה ״נחשב בשרו כעץ ואבן״, ולמה אפוא ״יאריך ויוכרח כביכול״ להזמין את הרמזים גם בדיבור ובמעשה ולא במחשבה לבד. הרב מעמיד את הקושיה על יסוד אחר לגמרי: ליקוטי מוהר״ן אינו ספר חסידות שבא לחזק, אלא ספר שממשיך השגה — ובהשגה אין טפל; מצד ההשגה עצמה הדיבור והמעשה נראים פועל יוצא ממילא, ואם כן או שאין להזכירם או שהם ״מוכרחים״ — ולמה. התירוץ שבביאור: ״עיקר ויסוד כוונתו יתברך מיום שברא את עולמו להיות שכינתו והתקשרותו בתחתית המדרגות״ — ולכן הצמצום העיקרי הוא דווקא אל המעשה, ובלעדיו אין האדם תופס את הדבר אף במחשבה; מחשבה בלי מעשה היא ״רוח בלי גוף״, ומכאן לכתות שהפקיעו את המצוות המעשיות בשם ״העיקר מחשבה״, לדרכי החקירות, ולחידושים שהרבי קורא להם רק ״יפה ונעים״. משם — משל בגדי המלך החדשים והילד שקלט בשכלו הפשוט: ״ליקוטי מוהר״ן קשה להבין מרוב עקמימות השכל, זה ספר פשוט מאוד״. חציו האחרון של חלק א׳ הופך את הכל: המעשה שכנגד המחשבה הוא השכחה שבעולם התחתון כנגד הזיכרון שבעליון — ״המשפט האחרון הוא פצצה״ — ובלא שכחה אין זיכרון כלל; העולם הזה כולו שכחה אחת גדולה של השם יתברך, ודווקא דרכה זוכרים בו. וכאן נקודת השיעור: התבודדות הרבי שנשמעה — ״עד מתי אני עובר את החיים בהבל הבלים״ — והדקה או השתי דקות שבהן יהודי אומר זאת לעצמו הן עצמן ״זכרונו בדעתו״ ותחתית המדרגה שבה הוא דבוק בו יתברך; שלמה החכם באדם השיג את ההבל, ואילו ״אנשי רוח״ שאומרים אותו יוצא להם דיכאון. בדרך: מעשה הנמלים החוזרות לאותו מסלול, אלפיים חשבוניות החשמל שבעולם הבא, ראש השנה כיום הזיכרון שכל כוחו בשכחה שהוא מביא, והעצה — ״הפוך את זה לתפילה״: אתה שבור לרסיסים, אמור זאת לפניו. חלק ב׳, הנפתח באמצע דיבור, מסדר את המסקנה בפי החברים: זיכרון בדעת אינו ידיעה נוספת אלא לקלוט שהקדוש ברוך הוא בלתי מושג — ומשם לברכות על בן שנולד ולסדרי הזמנים לקראת ראש השנה, עד שההקלטה נקטעת באמצע.

שיעור בביאורי הליקוטים על מאמר חז״ל שהמזיקין נבראו רוח ולא גוף, שקידש היום ולא הספיק לבראות גופם. הרב פותח בכלל הלימוד עצמו — שהביאור אינו בא לבאר את חז״ל אלא את התורה, ומי שאינו יודע מה קשה לו ילך לאיבוד. משם: ״לא הספיק״ כלפי שמיא הוא לשון שכחה, וכל שכחות העולם נמשכות מאותה מציאות שהקדוש ברוך הוא כביכול המציא בבריאה. הצמצום מאין סוף עד אין תכלית הוא תכלית ההעלמה, ודווקא ממנו לבד שייך זכרון עולם הבא: לזכור שיש שכחה הוא עצמו הזיכרון, ואם אין ההרגש הזה בלב — זו מיתת הלב. מכאן לרוח ולא גוף כמציאות המיתה, ולקליפות הבוראות לעצמן גופים דמיוניים שמבטלים את המיתה ומעלימים אותה לגמרי, לעומת מדמה דקדושה הבורא שמים וארץ חדשים בחידושי תורה.

השיעור מבאר את זכרון עלמא דאתי כייחוד השם אלקים — ייחוד תמידי של חכמה ובינה על פי הסבא דמשפטים והזוהר, ומדוע השכחה אינה מחיקה אלא העלמת הייחוד מן המודעות. מכאן מתבאר 'להעמיק מחשבתו ולהגדיל בינתו' — קליטת גדלות השם בכלליות ובפרטי החיים, וכן 'זכור ושמור בדיבור אחד' על פי ספר יקרא דשבתא.

שיעור על אות ה׳ — ״צריך לשמור את העין מכוח המדמה״ — הנפתח בשאלה שר׳ אברהם שואל בביאור הליקוטים על אות א׳: אחרי שהתורה עצמה מגלה שיש מדמה דקדושה, שממנו נמשכת הנבואה ומכוחו זכה מוהרנ״ת לדמות מילתא למילתא בלי טעות, למה הרבי כותב כמה פעמים ״מדמה״ בלשון סתם, כבחינת רוח רעה וכוח הבהמיות? התירוץ — ״מי עלה שמים וירד״ בבירור המדמה זולת משה; רש״י על הפסוק: ״כמשה״; כל הנביאים נתנבאו בכוחו, ו״אין אדם דן גזרה שווה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו״ — עד משה. כנסת ישראל אינה במדרגה הזאת כלל, ואצל המון העם הדמיון הרע גובר על הטוב, ולכן בצדק נקרא המדמה שם בלשון סתם; ורק על ידי התקשרות לנשמת משה מתחיל המדמה של האדם להתברר — וזו, אומר הרב, נקודת הפתיחה של כל סוגיית ייחוד הצדיק עם כנסת ישראל. בדרך: סוגריים בכלל התשיעי על הדעת שנקראת ״משה משיח״, ומשל הטלפון שמגיע למאה אחוז רק כל זמן שהוא מחובר — ״אתה אף פעם לא באפס ולא במאה״. משם לכסיל: ״המוציא דיבה הוא כסיל״ שבאות ה׳ הוא ״כל רוחו יוציא כסיל״ שבאות ז׳ — מי שאינו יודע כלל שיש בירור, כמנגן שאינו שומע את זיופו וכפרות פרעה ש״לא נודע כי באו אל קרבנה״; והעולם המערבי שבו ״מה שבא לך זה הטוב״, עד שהמדמה של הבהמיות נעשה בעיניו תכלית הבריאה. ההשפעה הראשונה של הצדיק על כנסת ישראל היא עצם המודעות שיש בירור. חציו האחרון של חלק א׳ עונה על שאלת הרב דורון — איך נכנסה כאן האהבה: מ״חלום פרעה אחד הוא״ שבאות ו׳ — אהבה נקראת אחד, ואחד, שניים שנעשים אחד, אינו אפשרי אלא בכוח הדמיון שאין לו גבול; כשהמדמה נופל נופלת עמו האהבה לאהבות בהמיות — ״נפילת האחד״, פירוד שמתלבש באחד, ״מה שהם קוראים אהבה אנחנו קוראים כרת״. חלק ב׳ — הנפתח באמצע דיבור, בבדיחה שממשיכה את בדיחת הסיום של חלק א׳ — חוזר ומסדר: אהבה יושבת על כוח המדמה, במבה, אישה, ולהבדיל הקדוש ברוך הוא; ומשם, בכלל הראשון, לסוף התורה: ״שנתיים ימים״ ו״יום לשנה״ של מוציאי דיבת הארץ. הביאור בעמוד קפ״א מלביש את האחד על הזמן: באהבה דקדושה שבע שנים הן ״ימים אחדים״, ובלשון הרע האחד נעשה הרבה וכל יום ארוך כשנה — הצעירים שפניהם כבר זקנות בגיל עשרים, הזקן שעבר את הבולשביקים ופניו כתינוק, והמכשירים שמאחדים כביכול זמן ומרחק ומשאירים את האדם בלי זמן. בין לבין: מעשה הרב שמחה קוק ברחובות עם היהודי שביקש ״קצת פלפל בחיים״, בעל התשובה ששאל אם צריך לתת גיטין, השכנה והחרקים, והדירה בחריש ברחוב מספר 13. השיעור נחתם בדברים על הנסיעה לאומן — לא ״איך עושים וידוי״ אלא להיכלל בקיבוץ; במעשה הצדיק מצ׳רנוביל שהתכופף בתוך ההמון בערב יום כיפור ואמר ״מקוה ישראל״; וב״ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש״ — בית מדרש אחד מול קרנות רבים. שני החלקים נגמרים בשלמות ואינם נקטעים.

שיעור שכולו על מושג אחד — הסתפקות, ועל הכפל שבתוכו. הרב פותח בקטע שבו הרבי מדבר מהשגת ההמון, ״אפילו המון עם שאינם יכולים ללמוד הם מקיימים עסק התורה במה שקוראים קריאת שמע״, ומעמיד את היחס ההופכי: מה שאצל הצדיק הוא מידת ההסתפקות — המשא ומתן שהוא עושה רק כמוכרח — הוא אצל ההמון עצם המציאות, ומה שאצל ההמון הוא הסתפקות, התורה, הוא אצל הצדיק המציאות עצמה. על מידת ההסתפקות שבתורה מביא הרבי שני מאמרי חז״ל, ומהם שתי השאלות שהשיעור בנוי עליהן: הגמרא — ״אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש״ — נמשכת מיד ב״ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ״, ורבא אומר הפוך ״מצוה לאומרו״, ושניהם כאחד אינם רוצים שיישאר שם, ואם כן היכן ההסתפקות; ועוד, ששתי הראיות הופכיות זו לזו — קריאת שמע היא תפיסת המינימום, ואילו ״לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה״ היא תפיסת המקסימום, מי שאינו מרפה רגע ורק אינו מגיע לגמור. את הכל מיישב הרב מלשון ביאור הליקוטים ב״כפל ההסתפקות״: יש הסתפקות ראשונה שהצדיק משפיע להמון כדי שתהיה להם שייכות כלשהי לקדושה — שיאמר קריאת שמע וירגיש ״ברוך השם עשיתי את שלי״ — ויש הסתפקות שנייה, ההסתפקות בעצם, של מי שכבר יודע שיש עולם מלא ואף על פי כן שמח בחלקו; והשנייה אינה באה אלא מתוך הראשונה, ומי שמדלג עליה נשבר, שאין ההמון מתחילים מקצה אלא מאפס — ״מינוס ועוד מינוס זה פלוס״. אותו משקל עצמו נוהג בצדיק: הסתפקותו מן העולם הזה היא שאינו נוטל אלא את המוכרח, ועיקרה כשהוא מחסר גם מן ההכרחיות עצמה ונותנה לצדקה. ומכאן העיקר — שההסתפקות היא נקודת הייחוד עם הצדיק, שאין אדם קונה אותה בשיטות שהוא בונה לעצמו אלא מקבלה מן הרבי, ומי שאין לו סיפוק במעט, אף שאיפותיו הגדולות אינן אלא נרבים. בין לבין: ההפסקה על חום היום ושעת הדינים שבצהריים, רבי יצחק ברייטר שהחזיק ש״ס בבית החולים וחזר בין בדיקה לבדיקה והבת שסרגה גרביים ולמדה משנה, ״לחפש עוד נקודה ועוד נקודה״ והסימן שמצאת באמת נקודה טובה — שאתה רוצה עוד, היהודי שהיה מזמר גמרא בכל יום שישי מעבר לרחוב בירושלים ו״טעמתי גן עדן בשכונה״, הספרייה שמסתכלים בה ומקבלים ייאוש, בית החזון איש בבני ברק ששלוש משפחות גרו בו על שבעים מטר, הדירה שמול הכותל שנמסרה לרב שמואל אורביץ, מנת המרק בשנות הרעב ברוסיה שנזכרה שבעים שנה אחר כך, ״גם מעט זה טוב״ שאמר רבנו לרבי נתן והחותן ששלח את בתו למכור מלח בשוק ובלבד שילמד, ספר ״מי שמואל״ וברכת המזון שבמרון שנזכרה כעבור שנים, והמלמל ״מנחה, מנחה״ חצי שעה לפני הזמן. ההקלטה מסתיימת כסדרה בברכת הפרידה לקראת ראש השנה.

שיעור על אות כ–כא בביאור הליקוטים — צמצומי השם יתברך עד הרגלין, והצמצום שהצדיק מוכרח לצמצם עצמו אל המון עם. הרב פותח באות ב שבתורה: המקום שאנו עומדים עליו הוא נקודת הצמצום המרכזי, העקב, הדר השכל בתכלית — ודווקא דרכו מושג ייחוד השם אלוקי. מכאן לדיוק בלשון ביאור הליקוטים: המון עם, ״שאין להם השכל העמוק״, הם עצמם נקודת הצמצום; ושני הצמצומים — צמצום השם אל האדם התחתון שהוא הצדיק, וצמצום הצדיק אל מי שאין לו שכל כלל — יושבים על אותה נקודה, ולכן ״מוכרח״: כפי הצמצום כך גודל ההשגה, ואין כאן שתי ישויות. משם לחידוש שאין בשום מקום — באומן נפגשים מופלגים במעלה עם הנמוכים ביותר, וכל ההתנגדות לרבנו יושבת על אחד מן הצדדים ונפסקת כשרואים ששניהם ביחד; שאלת מנדי ״יש גם באמצע?״ מוליכה לנקודת המרכז שמכילה ראש ועקב, ולמיתת הלב — האדישות של מי שאינו מכיל את שניהם, לעומת דוד המלך שלבו חי ברצונות ובכאב כאחד. בחצי השני נכנסים לכפילות הצמצום שבתורה עצמה — ההסתפקות ו״נוטה שמים כיריעה״, יסוד ומלכות, המשא ומתן שבאות ג — ולשאלת רב דוד למה צריך שני צמצומים. התשובה נבנית מכלל החמישי: ״כאשר ישא האומן את היונק״ מוליך לבהעלותך, למשה שאומר ״לא אוכל אנכי לבדי״ ומצמצם עצמו לשבעים הזקנים — ״מי יתן כל עם ה׳ נביאים״; הצמצום השני, העיקרי, מוכרח לבוא מבחירת האדם בעצמו, ובלעדיו צמצום השם נשאר אצלו הסתר גמור. בין לבין: הרב לוי יצחק והאייפון, האברך שהתפעל שיש בשכונה מי שהכיר אותו, ההקפות השניות ו״ברסלב זה אורות״ — ״לא, זה צמצומים״, השעון, ״שרוי בלא אשה״ ועצת החבר בשבע ברכות, ובסוף ההתבודדות שמוציאה מן הבדידות ואמו של הרב על ״חברים״ בפייסבוק. ההקלטה נקטעת באמצע משפט.

שיעור שכולו סובב על מושג אחד — צמצום. הרב פותח בקריאת ביאור הליקוטים, ״שיש לבאר הכרח צמצומי השם יתברך ואלוקותו ותבונתו יתברך והורדתו בזה עד הרגלים״, ומעמיד את היסוד: אין דבקות באינסוף אלא דרך תכלית הצמצום — ״ארץ אדום רגלין״, העקב, המקום הגשמי ביותר שהאדם עומד עליו, ודווקא משם הדרך היחידה להתחבר לכל העולמות. מכאן החידוש שעליו נבנה כל השיעור: אותו יחס עצמו נוהג בצדיק — כשם שהקדוש ברוך הוא מצמצם עצמו עד נקודת המרכז שהצדיק עומד עליה, כך הצדיק מוכרח לצמצם את עצמו בכל המדרגות והשכלים של המון העם עד תחתית התחתית; ואין זה השפעה לזולת בלבד אלא צורך עצמו ממש, שלולי הייחוד עם ההמון אין לו השגת עצמו כלל, וזה מעגל שאין בו קודם ומאוחר. וכפי גודל הצמצום כך גודל ההשגה — שצמצום פירושו לקחת דבר שכולו מעבר להשגה ולעשותו זמין ומושג. הרב ממחיש זאת מן החינוך, שאי אפשר ללמד ילד אלא בירידה אל המוח הקטן שלו, כמעשה התלמיד שהיה כמדבר אל קיר עד שהתברר שנפשו נתונה במשחק שבחוץ; ומשם אל הדור — ההמונים הצעירים הנוהרים לאומן משום שהם יודעים שהרבי לא התייאש מהם, וההרגש ש״הצדיק הזה מבין אותי״ שהוא עצמו הייחוד, ומתוכו מתחילה התשובה. חציו השני נסמך על הפסוק שבאות ז׳, ״מי עלה שמים וירד... מי הקים כל אפסי הארץ״: העלייה והירידה אינן שני שלבים אלא תנועה אחת כתנועת הניגון, וכפי הירידה כך העלייה — וזה שבחו של משה, שמנשמתו נמשכים כל הניגונים; ו״אפסים״ הם הקרסוליים, הדור הזה כולו, עקבתא דמשיחא, שאין גשמיות למטה ממנו והוא שהצדיק מקים. בין לבין: ״יש אנשים שהשאול תחתיות אינו מספיק להם״ שבחיי מוהר״ן, המעשה בכותל — ״אל תתייאש ממני״, העיר החצובה מתחת לקרקע בטורקיה ומשל החיים במינוס, השיחה שאין לרבנו נחת רוח אלא מאיש בבגדים בלואים העושה דבר יהדות, כנס התשובה שבו נאסר לומר את המילה ״תשובה״, רבי יצחק ברייטר — ״מתים שנוסעים לחיים״, היהודי המכוסה קעקועים שעמד בציצית להתפלל מנחה בתל אביב, ו״אין ייאוש בעולם״ שנעשה הריקוד החזק ביותר שבחתונות. בסיום: מדוע מוכרח לשקוד על ספרי רבי נתן, ושברסלב אינה בדיעבד אלא לכתחילה — ״מי עלה שמים וירד״ היא תנועת החיים עצמה. ההקלטה נקטעת באמצע שאלה על הגדלת השכל שברמזים.