נקודת אמת בעלמא דשיקרא

בעקבות האיבי הנחל מתבאר שהדביקות היא ייחוד ה' אלקי — חכמה ובינה בלא פירוד — דבר מוצנע שמשתכח, והיא תלויה במידת האמת: המקום שהאדם עומד עליו. אפשר לעבוד את ה' ולהרגיש דביקות רק מהמקום שבו נמצאים, ומכאן ההדרכה להתבודדות בשבת ובחול.

המשך ביאור הליקוטים על האזהרה שלא לעסוק רק בהבנת הרמזים: הרב מראה שהאב"מ והאזהרה אינן הערה צדדית אלא חלק מעצם ההשגה. הוא מבאר את "מאינסוף עד אין תכלית" — שני אופנים שבהם התכלית אינה נתפסת, מצד האינסופיות ומצד הצמצום — ושדווקא החיבור של האינסוף עם ההסתרה הגמורה של העולם הזה הוא שמוליד את מציאות הרמז. מכאן שאין להשיג את העבודות הגבוהות בלא ה"רגליים", ושהרמזים עצמם הם האזהרה: עבודת השם היא שאדם יבין מן הרמזים היכן הוא עומד, ולא שיגידו לו בפירוש מה לעשות.

לימוד בביבי הנחל על הדיוק "הגדלת השכל צריך להיות במידה": בלי צמצום השכל נופלים לאמונות כוזביות ולבחינת נביאי שקר, ובלי הסתכלות לפי המדרגה דורשים במופלא. מכאן מגיע השיעור לאמת מארץ תצמח — הקב"ה מצמצם את הרמזים דווקא לנקודת המרכז, המקום שהאדם עומד עליו.

עיון בשני הטעמים שבתורה נד למיעוט העסק ברגלי הקדושה — הסכנה שבמקום והעבודות הגבוהות — על פי היקרא דשבתא של הרב מטשערין, המראה ששני הטעמים אחוזים זה בזה והם עצמם יוצרים את הבנת הרמזים. הסכנה של העולם הזה נמסרת לאדם רק בדרך רמז וחידה — אפתח בכינור חידתי.

בירור שני הטעמים להסתפקות מהעולם הזה — מקום מסוכן וקדושות גבוהות — והחידוש שהם סיבה ותוצאה זה לזה: רק מכוח הקדושות הגבוהות קולטים שהעולם מסוכן, וידיעת הסכנה עצמה מצילה ומדבקת בתכלית. בעזרת ספר יקרא דשבתא מתקשר הכל לשבת, לעוון עקבי יסובני ולאמת שבעלמא דשיקרא.