שני הטעמים והבנת הרמזים

ירושלים · שיעור 8· 20.07

שני הטעמים והבנת הרמזים

ירושלים שיעור 8 מתוך 13 ו׳ באב 20.07

138

המשך אות ז בתורה נד: הכנעת כוח המדמה היא דווקא בידיים — בניגונים המבררים רוח טובה מרוח נכאה. מתוך סוגיית שאול ודוד מתבאר הקשר בין הרוח הרעה, רע העין של התנשאות ושורש המלכות, והעצה למעשה — לשמח את עצמו.
שיעורי בית לכל הנושאים
ביאור הפסוק 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי': בעולם הזה מתגלות רק המדרגות התחתונות של הקדושה, ולכן ההשגה היא בדרך רמז ונכאי הרוח הם המבררים. מכאן לביאור הכלליות שבמדמה מול הפרטיות שבשכל — ייחוד השם אלוקי.
לכל הנושאים
עיון בשני הטעמים שבתורה נד למיעוט העסק ברגלי הקדושה — הסכנה שבמקום והעבודות הגבוהות — על פי היקרא דשבתא של הרב מטשערין, המראה ששני הטעמים אחוזים זה בזה והם עצמם יוצרים את הבנת הרמזים. הסכנה של העולם הזה נמסרת לאדם רק בדרך רמז וחידה — אפתח בכינור חידתי.
לכל הנושאים
המשך העיון ביקרא דשבתא על מידת האמת שבתורה נד: עולם הבא הוא עלמא דקשוט, ורגלי הקדושה הן הירך קשוט המלובש בעלמא דשיקרא — כדי לזכות לדבקות המחשבה חייבים למצוא נקודת אמת בתוך שקרי העולם הזה. הדרך לכך היא הצמצום לרגע הקטן שהאדם עומד בו — מחשבה דיבור ומעשה של אותו יום — והצמצום הזה עצמו הוא השגת הרמזים.
לכל הנושאים
הרב מבאר את פתיחת התורה — לזכור בעלמא דאתי ולשמור את הזיכרון — ומראה שאין זיכרון בלא שכחה, וזהו ״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו״: דווקא מתוך עולם השכחה מתלבש עצם הזיכרון ואפשר להידבק בו. מכאן לבחינת ״בן זכר״, שאין אדם משיג את עצמו אלא על ידי התלבשות בעולם הזה, ולרע עין של אבשלום שהציע דבקות בלא התלבשות — עד לניסיון הדור של ״נשמה בלי גוף״ ועולם הדמיון.
לכל הנושאים
שיעור בביאורי הליקוטים על מאמר חז״ל שהמזיקין נבראו רוח ולא גוף, שקידש היום ולא הספיק לבראות גופם. הרב פותח בכלל הלימוד עצמו — שהביאור אינו בא לבאר את חז״ל אלא את התורה, ומי שאינו יודע מה קשה לו ילך לאיבוד. משם: ״לא הספיק״ כלפי שמיא הוא לשון שכחה, וכל שכחות העולם נמשכות מאותה מציאות שהקדוש ברוך הוא כביכול המציא בבריאה. הצמצום מאין סוף עד אין תכלית הוא תכלית ההעלמה, ודווקא ממנו לבד שייך זכרון עולם הבא: לזכור שיש שכחה הוא עצמו הזיכרון, ואם אין ההרגש הזה בלב — זו מיתת הלב. מכאן לרוח ולא גוף כמציאות המיתה, ולקליפות הבוראות לעצמן גופים דמיוניים שמבטלים את המיתה ומעלימים אותה לגמרי, לעומת מדמה דקדושה הבורא שמים וארץ חדשים בחידושי תורה.
לכל הנושאים
שיעור על אותיות הניגון שבתורה נ״ד — ליקוט הרוח הטובה מתוך הרוח הנכאה. הרב פותח בסקירת המקורות שהרבי מביא: יהורם ויהושפט ואלישע ב״קחו לי מנגן״, שמפני הכעס נסתלקה ממנו הנבואה; רוח הגבורה שעברה לדוד וסרה משאול; ושאול המתנבא ומשתגע בנָיוֹת. מכאן הוא מעמיד על הלוח חמש בחינות של רוח נכאה — כעס, חולשה, פחדים, עצבות ושיגעון — ומחלק ביניהן: בארבע הראשונות הרע התגבר, ואילו השיגעון לבדו הוא ערבוב, מצב שבו האדם מאבד את עצם נקודת הבירור. משם לתרגומן ללשון ימינו: ״אין לי כוח״ שאינו ״לא בא לי״, חרדות הנמשכות מן החולשה, ומשל נזילת המים שהסימפטום אינו המקור. חציו השני של השיעור הוא התקווה: המשותף לכל הצרות הללו הוא שאין בהן מצב של בירור, ושם הספר ליקוטי מוהר״ן הוא עצמו סוד הבירור — הצדיק מלקט ומצרף, ומכוחו נעשה המתברר מברר. ״אזכרה נגינתי בלילה, אחפשה רוחי״ — התבודדות וחיפוש הנקודות הטובות שעדיין נשארו; ותורה רפ״ב, שנחשבת תורת השמחה, כל לשונותיה עצבות — כי השמחה עצמה היא הליקוט. בין לבין: הפרפקציוניזם שאינו סובל את העולם הזה, מעשה רבי ישראל קרדונר, ודברי סיום על מסירות נפש ועל סדרי השיעור.
לכל הנושאים
שיעור על אות כ–כא בביאור הליקוטים — צמצומי השם יתברך עד הרגלין, והצמצום שהצדיק מוכרח לצמצם עצמו אל המון עם. הרב פותח באות ב שבתורה: המקום שאנו עומדים עליו הוא נקודת הצמצום המרכזי, העקב, הדר השכל בתכלית — ודווקא דרכו מושג ייחוד השם אלוקי. מכאן לדיוק בלשון ביאור הליקוטים: המון עם, ״שאין להם השכל העמוק״, הם עצמם נקודת הצמצום; ושני הצמצומים — צמצום השם אל האדם התחתון שהוא הצדיק, וצמצום הצדיק אל מי שאין לו שכל כלל — יושבים על אותה נקודה, ולכן ״מוכרח״: כפי הצמצום כך גודל ההשגה, ואין כאן שתי ישויות. משם לחידוש שאין בשום מקום — באומן נפגשים מופלגים במעלה עם הנמוכים ביותר, וכל ההתנגדות לרבנו יושבת על אחד מן הצדדים ונפסקת כשרואים ששניהם ביחד; שאלת מנדי ״יש גם באמצע?״ מוליכה לנקודת המרכז שמכילה ראש ועקב, ולמיתת הלב — האדישות של מי שאינו מכיל את שניהם, לעומת דוד המלך שלבו חי ברצונות ובכאב כאחד. בחצי השני נכנסים לכפילות הצמצום שבתורה עצמה — ההסתפקות ו״נוטה שמים כיריעה״, יסוד ומלכות, המשא ומתן שבאות ג — ולשאלת רב דוד למה צריך שני צמצומים. התשובה נבנית מכלל החמישי: ״כאשר ישא האומן את היונק״ מוליך לבהעלותך, למשה שאומר ״לא אוכל אנכי לבדי״ ומצמצם עצמו לשבעים הזקנים — ״מי יתן כל עם ה׳ נביאים״; הצמצום השני, העיקרי, מוכרח לבוא מבחירת האדם בעצמו, ובלעדיו צמצום השם נשאר אצלו הסתר גמור. בין לבין: הרב לוי יצחק והאייפון, האברך שהתפעל שיש בשכונה מי שהכיר אותו, ההקפות השניות ו״ברסלב זה אורות״ — ״לא, זה צמצומים״, השעון, ״שרוי בלא אשה״ ועצת החבר בשבע ברכות, ובסוף ההתבודדות שמוציאה מן הבדידות ואמו של הרב על ״חברים״ בפייסבוק. ההקלטה נקטעת באמצע משפט.
לכל הנושאים

שני הטעמים והבנת הרמזים

רגעים שמורים

נושאי השיעור

הורדות

החוברת

עוד על הסתפקות

עוד על רמזים

עוד על שבת

התצוגה המקדימה הסתיימה