הצדקה שבמשא ומתן

עמ׳ ריג

מה הרב מצטט עכשיו?

כאן יופיעו המקורות, האנשים והמקומות שבנושא הזה.

השיעור עוסק בכוח המדמה שבידיים ובתיקונו: הניגון מברר את הרוח הטובה מהרוח הנכאה, ומבירור המדמה זוכים לבחינת נבואה, לשמחה ולטהרת המחשבה.
לכל הנושאים
המשך העיון בקומת ההמון: הצדיק משפיע להם את מידת ההסתפקות, והצדקה שלהם נעשית ממילא בתוך המשא ומתן — שהוא נקודת ההתקשרות והייחוד שלהם עם הצדיק.
לכל הנושאים
שיעור שכולו על צד אחד של הסוגיה: לא מה כנסת ישראל מקבלת מן הצדיק, אלא מה הצדיק עצמו מקבל מהם. הרב פותח בשאלה — בהשקפה ראשונה נראה שהייחוד הוא רק לצורך ההמון, ומראה מביאור הליקוטים שהורדת התיקון דווקא למשא ומתן ולמלאכה שבכנסת ישראל היא לבדה עיקר התיקון ושלמות הייחוד, ״לייחד גם כל המדרגות שבתחתי התחתיות״. מכאן המהלך: כשם שבפרטיות הצדיק עצמו אינו זוכה לדבק מחשבתו אלא דרך המלאכה והמשא ומתן שלו — הרגלין שלו — כך בכלליות ההמון הם רגליו, ואפילו התורה והתפילה שלהם נחשבות אצלו למשא ומתן; ובלעדיהם חסר לו האיחוד העליון עצמו, ״השם אלוקיך״. משם לצמצום: הקב״ה מצמצם עצמו עד נקודת המרכז, עד המקום שאתה עומד בו — העקב — ורק מי שזכה לייחד את נקודת התחתית של עצמו יכול לצמצם את דעתו על אותו משקל ממש ולעבור בכל המדרגות עד הפחות שבפחותים; ושני הצמצומים אינם שני שלבים אלא חד, ״השם אחד ושמו אחד״. מכאן היישום המוחשי: מקום המפגש עם הרבי הוא דווקא בנקודה הנמוכה — ההרגש ש״הצדיק הזה מבין אותי״ המשותף לכל סוגי האנשים בקיבוץ ראש השנה, ליקוטי תפילות שרבי נתן כתב תחילה לעצמו וקלט בהם את נקודת הרגלין של הדור, ומעשה כלב הים אצל רבי צדוק — שמקום בריחתו של אדם הוא מקום חיותו. בין לבין: ״מה שלומך? יש רבנו בעולם״, לחיות את ארץ ישראל, הנסיעה במולדובה ושבחי הרן, ומידת ההסתפקות של הצדיק — שגם ייחודו אינו תמידי, כסוד חנוכה.
לכל הנושאים
שיעור שנפתח משאלת החברים על אבא שאול — שהיה קובר מתים והעמיד עצמו בסכנה, וכשהגיע אל הרע עין של אבשלום ״חזר לאחוריו״ ובזה נתקשר לבחינת משיח. הרב מראה שאין כאן דבר מקרי: רבנו עצמו כתב לפני כן שמי שיכול לתקן את הרע עין יתקן, ומי שאינו מרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בו צריך לברוח ממנו — ובריחת דוד מאבשלום היא הדוגמה שהרבי נותן. רע עין של בן על מלכות אביו הוא הקשה שבכולם, שהרי הבן חותך את הענף שהוא יושב עליו, ואבשלום אכן הפסיד את הכול ונשאר בלא בן ראוי למלכות; ומשום כך רע עין זה קשה מזה של שאול, שכנגדו דוד דווקא כן עמד. עיקר החידוש: הבריחה עצמה היא התיקון — ״התיקון של דוד זה הדבר הזה בעצמו שאדם ידע לברוח״ — ואבא שאול הולך אחורה בכוחו של דוד, ולכן דווקא בהליכה לאחור הוא מתקשר למשיח. מכאן פותחים את המקרא בשמואל ב׳ ט״ז וקוראים את כל ההשתלשלות: ציבא נער מפיבושת, שמעי בן גרא — ראש הסנהדרין — היוצא ומקלל ״צא צא איש הדמים ואיש הבליעל״ ומסקל באבנים, אבישי בן צרויה שרוצה להסיר את ראשו, ותשובת דוד ״כי ה׳ אמר לו קלל״. הקללה עצמה מוכיחה שדוד נפל אף הוא לבחינה של רע עין, ומן הפסוק שרבנו מביא — ״אולי יראה ה׳ בעיני והשיב ה׳ לי טובה תחת קללתו״ — מגיע כל הביאור: רש״י מפרש ״בעיני״ בדמעת עיניי, ונמצא שהבכי הוא בעצמו הסימן שהתגבר עליו הרע עין וגם התיקון שלו, ממש כבריחה שהיא מורה על הקלקול והיא עצמה התיקון. טוב עין כפשוטו הוא הרואה טוב והבכי מכלה את העיניים, ואף על פי כן צריך לקלקל את הראייה של ״אין עולם אלא אחד״ כדי לראות את עולם הבא; העולם כולו מלא בכי של רע עין — יללה על מה שלא השיגו — ולעומתו יש בכי שבקדושה, שאינו בא אלא כשההתקרבות לרבי מתחילה להציק לאדם ולהודות לפחות בפני עצמו שאינו מאה אחוז. בסופו של דבר טוב עין הוא זה שיודע שהקדוש ברוך הוא רואה אותו — וזהו זכרון עולם הבא שבתחילת התורה; ורע עין הוא ״נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד״, בלשון ימינו ״אף אחד לא רואה אותי״ — ודווקא אמירה זו לבורא עולם היא עצמה הזיכרון. בחלק האחרון חוזרים לשמואל א׳ ט״ז — ״אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי״ — ולרוח הרעה שבעתה את שאול מן השעה שנמשח דוד, ולכך שדוד הוא שבא ומנגן ומחזיר לו את הרוח הטובה, כלומר את מלכותו ממש: ההפך הגמור ממנצח ומפסיד בבחירות. זה בחינת משיח — מי שתיקן את העין עד שאין לו רע עין על שום בריאה שבעולם. בין לבין: מעשה הצדיק שנתעוור בסוף ימיו מרוב בכיות והגמרא על הבכי לאחר גיל ארבעים, הצדיק שזיהוהו בעיניים הדומעות ולא הסכים לכתוב את חידושיו שלא יינקו מהם החיצונים, ״שאול תחתיות אינו מספיק להם״ ושאול תחתיות של כל דור, והעצה ללחוץ על כפתור ״שמור״ ולפתוח את הצרות בזמן ההתבודדות. שמות הצדיקים שבמעשים אלו מגומגמים בהקלטה, והשיעור עצמו נקטע באמצע דיון החברים משום שהרב נחפז ללכת.
לכל הנושאים
ההקלטה נפתחת באמצע דיבור, על הלכה: מה שהרבי אומר באות ב׳ על הקדושות שברגלין — ההלכה יושבת על המשבצת הזאת, שהיא מגלה את השכל של קדושה שיש בענייני העולם הזה ומקשרת אותו לקדושות הגבוהות שהן השכל; חוקי המדינה גם הם מדברים בזה העולם ואין בהם קדושה, ומצד שני שכל של גמרא בלא אמונה לקיים הוא שכל בלי רגליים — כאותו משורר מתל אביב שלמד גמרא עם סיגריה בשבת. משם ל״שונה הלכות״: משננים כדי לזכור, ושכחת ההלכה היא היא שכחת עולם הבא, שהרי ההלכה היא הדרך היחידה שבה אנחנו, העומדים בעולם מגושם, תופסים שיש עולם הבא; ולכן דייק הרבי כאן דווקא בלשון ״שונה הלכות״ ולא ״לימוד הלכה״ כבתורה ח׳. גוף השיעור הוא החידוש העצום שהרבי מחדש — שעיקר הכוח הרע שבמדמה מתלבש דווקא בשונה הלכות, במקום הזיכרון עצמו. לבאר זאת הרב פותח את הזוהר על ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״: המלאכים שבאו לשרוף את משה בשעת מתן תורה, וכל המחדש בתורה נעשה שותף לבריאת שמים וארץ חדשים — שמים וארץ הם תפארת ומלכות, וכשלומדים הלכה באמת הם עולים לשורשם, לחכמה ולבינה, וזהו ייחוד הוי״ה אלוקים שהוא זכרון עולם הבא. הרע עין שבזוהר הוא של המלאכים; הרבי מוסיף שהמזיקים, שלא נברא להם גוף ויש להם אחיזה במלאכים, הם המתגברים — ותפקידם לברוא גוף למדמה, ומשקיבל המדמה גוף נשלמת שכחת עולם הבא. בדורנו קל להבין זאת: רוב ההמצאות הטכנולוגיות הן גוף של מדמה, והאינטרנט ״כאילו גוף״. המשימה עצמה — כשאדם לומד הלכה קופץ המדמה ומתלבש בהלכה עצמה, וטוען סברות שנשמעות ״גלייך״ ואינן נכונות; לימוד שאינו בגבול האנושי, שנותן לבני אדם עבודות של מלאכים. הדוגמה: תשובת רב משה פיינשטיין לרופא ששאל על עישון, שקודם כל מסבירה מהו אדם שמעשן — שאצלו זה יותר מאוכל, התמכרות — כי ההלכה מתלבשת במציאות, ו״אסור להזיק לעצמו״ לבדו הוא רוח בלי גוף. מכאן הכלל שגדול בתורה הוא מי שיודע לפסוק בדיעבד: המוציא ומזונות, ומעשה המברך ״בורא מיני מזונות״ על התפילין; והרמב״ם שהבין את המציאות. סיכום הרב ״בדרך אפשר״ — ההתגברות היא בתוך ההלכה עצמה, כשלומדים אותה בלא לקשר את הרגליים לראש. בין לבין: ר׳ מיכל דורפמן שהסתובב בין גדולי אמריקה עד שהגיע לרב משה פיינשטיין, החוברת על רבנו כ״דמות אוניברסלית״, ופגישת נשיאי רוסיה וארצות הברית שממנה יצא דבר אחד — הצלת הציון באומן; מעשה הארון שהובא מווינה ונפתח ולא היה בו אלא אוויר; והרב על עצמו — שבשנותיו הראשונות לא דיבר עם ברסלבר שמעשן, ו״התקלקל״ ולמד להבין את הבריות. הסיום — שאלת חבר על הפרשה, למה רבו הקללות מן הברכות, ותשובת הרב שמשיגים את השם רק מתכלית הצמצום וקולטים את השלילה יותר מן החיוב: אין שמחה בלא הבנת נזקי העצבות, ויראת העונש שרב לוי יצחק דיבר בה בלי סוף. ההקלטה נקטעת באמצע המשפט.
לכל הנושאים