תל אביב שיעור 11 04.09.2026 1:04:52

המדמה שמתגבר על השונה הלכות

ההקלטה נפתחת באמצע דיבור, על הלכה: מה שהרבי אומר באות ב׳ על הקדושות שברגלין — ההלכה יושבת על המשבצת הזאת, שהיא מגלה את השכל של קדושה שיש בענייני העולם הזה ומקשרת אותו לקדושות הגבוהות שהן השכל; חוקי המדינה גם הם מדברים בזה העולם ואין בהם קדושה, ומצד שני שכל של גמרא בלא אמונה לקיים הוא שכל בלי רגליים — כאותו משורר מתל אביב שלמד גמרא עם סיגריה בשבת. משם ל״שונה הלכות״: משננים כדי לזכור, ושכחת ההלכה היא היא שכחת עולם הבא, שהרי ההלכה היא הדרך היחידה שבה אנחנו, העומדים בעולם מגושם, תופסים שיש עולם הבא; ולכן דייק הרבי כאן דווקא בלשון ״שונה הלכות״ ולא ״לימוד הלכה״ כבתורה ח׳. גוף השיעור הוא החידוש העצום שהרבי מחדש — שעיקר הכוח הרע שבמדמה מתלבש דווקא בשונה הלכות, במקום הזיכרון עצמו. לבאר זאת הרב פותח את הזוהר על ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״: המלאכים שבאו לשרוף את משה בשעת מתן תורה, וכל המחדש בתורה נעשה שותף לבריאת שמים וארץ חדשים — שמים וארץ הם תפארת ומלכות, וכשלומדים הלכה באמת הם עולים לשורשם, לחכמה ולבינה, וזהו ייחוד הוי״ה אלוקים שהוא זכרון עולם הבא. הרע עין שבזוהר הוא של המלאכים; הרבי מוסיף שהמזיקים, שלא נברא להם גוף ויש להם אחיזה במלאכים, הם המתגברים — ותפקידם לברוא גוף למדמה, ומשקיבל המדמה גוף נשלמת שכחת עולם הבא. בדורנו קל להבין זאת: רוב ההמצאות הטכנולוגיות הן גוף של מדמה, והאינטרנט ״כאילו גוף״. המשימה עצמה — כשאדם לומד הלכה קופץ המדמה ומתלבש בהלכה עצמה, וטוען סברות שנשמעות ״גלייך״ ואינן נכונות; לימוד שאינו בגבול האנושי, שנותן לבני אדם עבודות של מלאכים. הדוגמה: תשובת רב משה פיינשטיין לרופא ששאל על עישון, שקודם כל מסבירה מהו אדם שמעשן — שאצלו זה יותר מאוכל, התמכרות — כי ההלכה מתלבשת במציאות, ו״אסור להזיק לעצמו״ לבדו הוא רוח בלי גוף. מכאן הכלל שגדול בתורה הוא מי שיודע לפסוק בדיעבד: המוציא ומזונות, ומעשה המברך ״בורא מיני מזונות״ על התפילין; והרמב״ם שהבין את המציאות. סיכום הרב ״בדרך אפשר״ — ההתגברות היא בתוך ההלכה עצמה, כשלומדים אותה בלא לקשר את הרגליים לראש. בין לבין: ר׳ מיכל דורפמן שהסתובב בין גדולי אמריקה עד שהגיע לרב משה פיינשטיין, החוברת על רבנו כ״דמות אוניברסלית״, ופגישת נשיאי רוסיה וארצות הברית שממנה יצא דבר אחד — הצלת הציון באומן; מעשה הארון שהובא מווינה ונפתח ולא היה בו אלא אוויר; והרב על עצמו — שבשנותיו הראשונות לא דיבר עם ברסלבר שמעשן, ו״התקלקל״ ולמד להבין את הבריות. הסיום — שאלת חבר על הפרשה, למה רבו הקללות מן הברכות, ותשובת הרב שמשיגים את השם רק מתכלית הצמצום וקולטים את השלילה יותר מן החיוב: אין שמחה בלא הבנת נזקי העצבות, ויראת העונש שרב לוי יצחק דיבר בה בלי סוף. ההקלטה נקטעת באמצע המשפט.