תפילת חיי שעה ורגלי הקדושה

המשך שיעור ההסתפקות: עיון בגמרא במנחות על 'לא ימוש' וקריאת שמע, והמחלוקת אם לאומרה בפני עמי הארץ. מתיישב ששני טעמי רבינו — מקום מסוכן וקדושות גבוהות — יושבים על הגמרא, והצדיק מוסר להמון את שני המסרים יחד: להיות רגוע בתוך התיקונים ('ברסלב צ'יל') ובלי להישאר שאנן. מסיים בעבודת התמימות — לשים את ההקדמות בצד ולקבל את דברי הרבי כפשוטם.

השיעור עוסק באות ג — כיצד תיקוני הצדיק נעשים אצל ההמון עם ממילא על ידי שינה, ציצית, תפילין, תורה ותפילה, דרך הצדקה שהיא המשכת ההסתפקות. דרך מאמר חז"ל על קריאת שמע ו'לא ימוש' מתבאר החידוש המרכזי: שתי בחינות בהסתפקות — הסתפקות במינימום ושובע מתוך רעב — ומהן נובע הסיפוק בחיים ובעבודת השם.

ביאור בתורה נד על 'עוטה אור כשלמה' — מידת ההסתפקות היא אור מלא המלובש בזה העולם, והיא באה בשני אופנים הפוכים: בדברים שהאדם מוכרח להם ובדברים שהוא רעב להם. העולם הזה מצד עצמו הוא הפך ההסתפקות, והצדיק הוא שמשפיע אותה, כפי שקיבל רבי נתן מרבינו.

המשך סוגיית ההסתפקות: הצדקה נולדת מנקודת השובע, והצדיק משפיע לכנסת ישראל את מידת ההסתפקות עצמה. דרך "לא עליך המלאכה לגמור" וגמירות הדעת שבמשא ומתן מתברר שגם לצדיק וגם להמון יש הסתפקות בתורה ובעולם הזה, ושלהסתפקות שני ממדים הופכיים — ההכרחיות והרעב — שנקודת הבחירה יושבת ביניהם.

ביאור מושג ההמון עם בתורה נ"ד: אין להם שכל מעמיק, וכל הקדושות — שינה, ציצית ותפילין, הסתפקות בתורה, תפילת חיי שעה ומשא ומתן — נפעלות אצלם ממילא מכוח האיחוד עם הצדיק. בחלק השני דיון על הנכונות והשמחה לקבל שהכל נעשה אצלנו ממילא.

המשך סוגיית השינה משבוע שעבר, על פי ביאורי הליקוטים אותיות ב׳–ג׳: מה נוסף ״כפלי כפליים״ בשינת הצדיק על שינת המון העם. הרב מפנה לסוף התורה — ״אזכרה נגינתי בלילה״, ״בידך אפקיד רוחי״ וכמעט חצות — ומבאר שהקם בלילה מברר את רוחו הטובה במודע ובדעת, עד שזכרון עולם הבא נעשה אצלו דבר חושי ממש, כשם שהעיניים קולטות ביום את העולם הזה, בעוד שאצל המון העם זו ידיעה כללית הבאה ממילא.