זיכרון עולם הבא — ייחוד תמידי

הוד השרון · שיעור 6· 19.07

זיכרון עולם הבא — ייחוד תמידי

הוד השרון שיעור 6 מתוך 10 ה׳ באב 19.07

106

שלוש בחינות של כוח המדמה בתורה נד — בעין, בדיבור ובידיים — והכנעתו על ידי הניגון שמברר את הרוח הטובה מן הרוח הרעה. דרך פרק טז בשמואל א: רע העין של שאול, ניגונו של דוד ועצת דואג האדומי, ומסקנה למעשה — לשמח את עצמו בניגון בכוח הצדיק, כי בדור הזה זה פיקוח נפש.
שיעורי בית לכל הנושאים
השיעור מבאר את זכרון עלמא דאתי כייחוד השם אלקים — ייחוד תמידי של חכמה ובינה על פי הסבא דמשפטים והזוהר, ומדוע השכחה אינה מחיקה אלא העלמת הייחוד מן המודעות. מכאן מתבאר 'להעמיק מחשבתו ולהגדיל בינתו' — קליטת גדלות השם בכלליות ובפרטי החיים, וכן 'זכור ושמור בדיבור אחד' על פי ספר יקרא דשבתא.
לכל הנושאים
השיעור עוסק באות ג — כיצד תיקוני הצדיק נעשים אצל ההמון עם ממילא על ידי שינה, ציצית, תפילין, תורה ותפילה, דרך הצדקה שהיא המשכת ההסתפקות. דרך מאמר חז"ל על קריאת שמע ו'לא ימוש' מתבאר החידוש המרכזי: שתי בחינות בהסתפקות — הסתפקות במינימום ושובע מתוך רעב — ומהן נובע הסיפוק בחיים ובעבודת השם.
לכל הנושאים
עיון בתורה נד סביב הגמרא של רבא ורב המנונא: תפילת חיי שעה היא הדרך שבה המון העם מעלים את רגלי הקדושה ומגלים שיש קדושה בעולם הזה, ואילו אצל הצדיקים היא צריכה מידת הסתפקות. הלימוד למעשה — להתפלל באמת מהמקום שבו הרגליים עומדות.
שיעורי בית לכל הנושאים
לימוד אות ד׳ סביב שתי שאלות: בפשט הליקוטי מוהר״ן עצמו — הרבי מביא ראיה שהשכחה באה על ידי מיתת הלב מ״נשכחתי כמת מלב״, ואילו הפסוק אומר רק שדוד נחשב כמת בלבם של אחרים, ולא שלבם מת; ובכלל י״א — כיצד מתייחד הפסוק עם פשוטו, שכל עניינו שאנשים שכחו את דוד, ומה זה נוגע לשכחת עולם הבא. דרך כלל הלימוד — לחפש את הפסוק במקום אחר בתורה — נפתח שמואל א ט״ז: דוד ״יפה עיניים וטוב רואי״, והראיה שאין בו עין הרע של התנשאות היא שהוא עצמו מנגן לשאול ומשיב לו את רוח המלכות שנמשכה ממנו. מכאן היישוב: מי ששכח את עולם הבא כל תפיסותיו מגושמות, ולכן שכחת עולם הבא מתבטאת אצלו בכך שהוא שוכח דווקא את אלה שכן זוכרים אותו — עובד השם הוא בעיניו חסר מציאות, ״כלי אובד״, וזו עצמה מיתת הלב שממנה נמשכים כל הלשון הרע והרע עין שבעולם. הרב קורא את מזמור ל״א ומראה שדוד צועק על זה ממש, ומכאן למעשה: להתפלל שלא ייפול בנו רע עין — לא על עצמנו ולא על זולתנו. בחלק השני: אבשלום שלא הניח בן זכר — זכר מלשון זיכרון ואישה מלשון נשייה, והבן הוא הזיכרון שנשאר לאדם; אם אין בו זיכרון של מה שמעבר לעולם הזה, זו שכחתו. בין לבין: מעשה הבחירות ברובע היהודי, הקומוניסטים ומשל שעון המים, התיירים בציון שבבית לחם, ומעשה המושל בקלויז.
לכל הנושאים
המשך אות ד׳, על מאמר אבא שאול — ״קובר מתים הייתי, פעם אחת נפתחה מערה מתחתיי ועמדתי בגלגל עינו של אבשלום עד חוטמי״. שתי שאלות פותחות את השיעור, שתיהן מביאור הליקוטים ומכלל י״ז: הדבקות שאבא שאול מספר עליה נראית עניין חדש שלא הוזכר קודם, וכן ״אמת מארץ תצמח״ — ואין דרכו של הרבי להלביש השגתו במאמר חז״ל בדבר שלא דיבר בו תחילה. והתשובה: זו היא היא הדבקות של ייחוד ״השם אלוקים״ שבאות ב׳, והארץ שכאן היא ארץ אדום ורגלי הקדושה שהוזכרו שם; ומכאן שהלבשה כזו אינה מוסיפה עניין חדש אלא פותחת ומבארת את מה שנאמר קודם. מכאן גוף הלימוד: מהי דבקות — לא מחשבה על דבר, שהרי אדם חושב על הנסיעה דרך רומניה ואינו שם, אלא לחוות מציאות שמעבר לגשמיות שהוא עומד בה; ואבא שאול, בשעה שהוא נופל למערת המתים ונעשה בחווייתו כמת, זו עצמה הדבקות. והחידוש הגדול — שהיא נפתחת דווקא מתחתיו: כשם שהכרובים נפרדים ודבוקים כאחד, כך המוח בהפשטה גמורה והרגליים בתכלית הארציות הם אדם אחד, והדבקות תלויה בעקב. וכל דבקות שאין לה רגליים בארץ היא נבואת שקר — לא אדם שמתחזה, אלא מי שנאחז בכוחות רוחניים אמיתיים בלא בירור המדמה, ואצלו העולם הזה נעשה מאוס. מכאן היישום: זכרון עולם הבא צריך לתת נפקא מינה כאן ועכשיו, כשמחה על ציצית שאינה אלא בד וחוטים, וכרב נתן ב״עלים לתרופה״ שכל דיבורו במצוות הפשוטות. בחצי האחרון — הרע עין של אבשלום שנפל לתוכו: רע עין של התנשאות, התופס את האדם ברגליו — ״אתה מגושם, אל תחפש דבקות״ — והוא עצמו שכחת עולם הבא; ועד שאדם נותן רע עין בעצמו ומסכן את כל עבודת השם שלו. בין לבין: הנכה שננעל לילה שלם עם המתים, רפי ששכב בקבר וקיבל שיחת ביטוח חיים, המקל שגילף רבנו בדרך לקיים בו את התורה כדרך האבות, ומעשה התפילין שנחתכו. הסיום — אבשלום שנתלה ורגליו אינן בקרקע, ולעומתו הבעטלער השביעי שאין לו רגליים ובאמת יש לו.
לכל הנושאים

זיכרון עולם הבא — ייחוד תמידי

רגעים שמורים

נושאי השיעור

הורדות

החוברת

עוד על זכרון עלמא דאתי

עוד על שכחה

התצוגה המקדימה הסתיימה