חריש · שיעור 12· הלכה, ירידה ולב נשבר
הלכה, ירידה ולב נשבר
חריש · שיעור 12 מתוך 12 · כ״ח בתשרי · חדש · אתמול
1212שיעורי בית
לקראת סוף השיעור, כשאחד החברים שואל אם מתחילים ליקוטי הלכות, הרב עונה: ״בלי נדר שבוע הבא״, ומוסיף שרק עכשיו מתחילה ״הכניסה האמיתית״ לתורה. הוא מבקש לרשום על הלוח את ההלכה שילמדו — שמה משובש בהקלטה, והרב מציין שהיא ״מתחיל לקשר את עניין שזיכרון שזה שמירה״ — ומבקש לא למחוק, ״כי אני עושה כמה שאלות״. מהשאלות נשמעים בהקלטה רק שברים, כמו ״מה רבנו מבאר״ ו״מה קשרי התורה… בסוד יוסף הצדיק״. לא נשמעת בקשה מפורשת ללמוד; מה שמתועד הוא ההודעה והשאלות שנכתבו על הלוח.
רגעים שמורים
מה הרב מצטט עכשיו?
כאן יופיעו המקורות, האנשים והמקומות שבנושא הזה.
ההערות שלך נשמרות בחשבון, בכל מכשיר — הצטרף וכתוב תוך כדי שיעור.
הצטרף / התחבר ←עוד אין הערות על השיעור הזה — המחשבה הראשונה שלך תופיע כאן.
-
- 0:00קריאת התורה: זיכרון, רמזים והסתפקות
- 6:54ספר ביבי הנחל והדיוק בהגדלת השכל
- 14:54ביאור ביבי הנחל: דרכי אמורי ואמונות כוזביות
- 23:44נביאי שקר וכוח המדמה בפסוקי הושע
לימוד בביבי הנחל על הדיוק "הגדלת השכל צריך להיות במידה": בלי צמצום השכל נופלים לאמונות כוזביות ולבחינת נביאי שקר, ובלי הסתכלות לפי המדרגה דורשים במופלא. מכאן מגיע השיעור לאמת מארץ תצמח — הקב"ה מצמצם את הרמזים דווקא לנקודת המרכז, המקום שהאדם עומד עליו.
לכל הנושאים -
- 0:00קריאת התורה: הסתפקות ושני הטעמים
- 5:58ההוה־אמינא לעסוק רק ברמזי העולם הזה
- 15:43שני הטעמים קשורים זה בזה
- 25:06הקדמה לספר יקרא דשבתא וסיפורי המקווה
בירור שני הטעמים להסתפקות מהעולם הזה — מקום מסוכן וקדושות גבוהות — והחידוש שהם סיבה ותוצאה זה לזה: רק מכוח הקדושות הגבוהות קולטים שהעולם מסוכן, וידיעת הסכנה עצמה מצילה ומדבקת בתכלית. בעזרת ספר יקרא דשבתא מתקשר הכל לשבת, לעוון עקבי יסובני ולאמת שבעלמא דשיקרא.
לכל הנושאים -
- 0:00חזרה: הצדקה הנולדת ממידת ההסתפקות
- 8:31צדיק אוכל לשובע נפשו: שובע מול חיסרון
- 12:55השפעת הצדיק לכנסת ישראל היא ההסתפקות
- 16:35לא עליך המלאכה לגמור: הסתפקות בלימוד
המשך סוגיית ההסתפקות: הצדקה נולדת מנקודת השובע, והצדיק משפיע לכנסת ישראל את מידת ההסתפקות עצמה. דרך "לא עליך המלאכה לגמור" וגמירות הדעת שבמשא ומתן מתברר שגם לצדיק וגם להמון יש הסתפקות בתורה ובעולם הזה, ושלהסתפקות שני ממדים הופכיים — ההכרחיות והרעב — שנקודת הבחירה יושבת ביניהם.
לכל הנושאים -
המשך הלימוד באות ג׳, לבקשת החברים שביקשו להעמיק במידת ההסתפקות. הרב פותח בשתי הקדמות: האחת — שכל תורה בליקוטי מוהר״ן יושבת על שני הפכים שאין השכל סובלם, ולכן אי אפשר לקנות את הדברים בשכל לבדו אלא באמונה; והשנייה — שהצדיק משיג ומשפיע לכנסת ישראל, ואצל המקבלים הדברים נעשים ״ממילא״, כמי שנוסע לאומן ואומר שאינו יודע איך זה עובד אבל יודע שזה עובד. מכאן לגוף הסוגיה: בקריאת אות ב׳ מתברר שיש הסתפקות מתוך הסתפקות — ״צדיק אוכל לשובע נפשו״, ומן השובע עצמו צריך להפריש לצדקה, ונמצא שנחסר לו וגם שם עליו להסתפק. שתי הראיות שהרבי מביא הפוכות בתכלית: ״אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש״ — הסתפקות של מי שיושב על המינימום ומרגיש שבע; ו״לא עליך המלאכה לגמור ואינך בן חורין להיבטל ממנה״ — הסתפקות של מי שממלא כל רגע ולעולם אינו גומר, ואף על פי כן אין בו תסכול. חציו השני של השיעור מתרגם זאת לחיים: אין אדם בעולם שאין בו שני הצדדים — מקום שבו די לו במועט ומקום שבו לעולם לא יסתפק — ומי שאין לו ייחוד ביניהם בורח מצד אל צד, כמשל הכביש העוקף שרק מעתיק את הבעיה. הייחוד עצמו נעשה ממילא, מכוח האמונה הפשוטה בצדיק, וסימנו שאדם מתחיל להיות מבסוט מחייו — וזו גם ההשפעה האמיתית על הבנים. בין לבין: מעשה השטענדער בעולם הבא, רבי ישראל קרדונר ורבי נחמן בורשטיין, בעל המשאית במוסך, מעשה התלמיד חכם והבנקאי בבני ברק, והעצה לאב הכואב — ״תברך ברכת המזון בשיא שמחה״. סוף ההקלטה מתפורר לשברי משפטים.
לכל הנושאים -
שיעור אחד רצוף שבו הרב מקשר, כדבריו בסופו, את נבל ואת אבשלום ואת התפילין ואת הקדימה והאחורה — דבר שהוא עצמו אומר שאינו נוהג לעשות. ההקלטה נפתחת באמצע דיבור, ומיד עומד הקשר: ״ולזכרון בין עיניך״ הוא נקודת ההתנשאות של האדם, ומי שיש בו רע עין בהתנשאות פוגם בתפילין. משם לשתי הדוגמאות שהרבי מביא — נבל הכרמלי, ״מי דוד ומי בן ישי, רבו העבדים המתפרצים״, ואבשלום שלא סבל את התנשאות אביו ולא זכה לבן זכר שהוא הזיכרון. כנגדם דוד, ״יפה עיניים וטוב רואי״: ברגע שנמשח עוברת אליו רוח המלכות ורוח רעה נופלת על שאול — והוא עצמו בא ומנגן ומחזיר למתחרהו את רוחו, וכל ימיו לא שלח בו יד. חציו השני של השיעור הוא הביאור: קשר התפילין יושב בעורף, במקום היחיד שאין אדם יכול לראות בעצמו לעולם, ושם יושבת השכחה; ואין ״זיכרון״ אלא במקום שיש שכחה, כשברי הלוחות המונחים בארון עם הלוחות. מכאן שההתנשאות שמלפנים תלויה כולה באחוריים: מי שרוצה קדימה בלי אחורה הוא מלכות אבשלום — יפה תואר שמשך את לב ישראל בהבטחה שהכל טוב בלבד; ומי שפניו דבוקות באחוריו ויודע את צדו האפל, אין לו רע עין של התנשאות כלל, וזה ״וראית את אחורי״ שזכה בו משה. מכאן גם האיחוד של הצדיק עם המון עם — ההמון הם אחוריו, וייחודו עמם תועלת שלו ולא רק שלהם. בין לבין: אביגיל ו״צרורה בצרור החיים״, מעשה הנעצר ברמזור ״כמה אתה מוכר את האוטו״, החפץ חיים הרוקד על ששילם לבעל העגלה, רבי שמואל שפירא שאמר על עצמו שהוא גרוע מבולשוויק, ומי שראה את בבואתו במראה ובא ללחוץ לה יד. סוגיית הערב רב שבשבירת הלוחות נדחתה לפעם אחרת, והשיעור נחתם בהודעות על השבוע האחרון לפני אומן; ההקלטה נקטעת באמצע השיחה.
לכל הנושאים -
שיעור על אות ה׳ — ״צריך לשמור את העין מכוח המדמה״ — הנפתח בשאלה שר׳ אברהם שואל בביאור הליקוטים על אות א׳: אחרי שהתורה עצמה מגלה שיש מדמה דקדושה, שממנו נמשכת הנבואה ומכוחו זכה מוהרנ״ת לדמות מילתא למילתא בלי טעות, למה הרבי כותב כמה פעמים ״מדמה״ בלשון סתם, כבחינת רוח רעה וכוח הבהמיות? התירוץ — ״מי עלה שמים וירד״ בבירור המדמה זולת משה; רש״י על הפסוק: ״כמשה״; כל הנביאים נתנבאו בכוחו, ו״אין אדם דן גזרה שווה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו״ — עד משה. כנסת ישראל אינה במדרגה הזאת כלל, ואצל המון העם הדמיון הרע גובר על הטוב, ולכן בצדק נקרא המדמה שם בלשון סתם; ורק על ידי התקשרות לנשמת משה מתחיל המדמה של האדם להתברר — וזו, אומר הרב, נקודת הפתיחה של כל סוגיית ייחוד הצדיק עם כנסת ישראל. בדרך: סוגריים בכלל התשיעי על הדעת שנקראת ״משה משיח״, ומשל הטלפון שמגיע למאה אחוז רק כל זמן שהוא מחובר — ״אתה אף פעם לא באפס ולא במאה״. משם לכסיל: ״המוציא דיבה הוא כסיל״ שבאות ה׳ הוא ״כל רוחו יוציא כסיל״ שבאות ז׳ — מי שאינו יודע כלל שיש בירור, כמנגן שאינו שומע את זיופו וכפרות פרעה ש״לא נודע כי באו אל קרבנה״; והעולם המערבי שבו ״מה שבא לך זה הטוב״, עד שהמדמה של הבהמיות נעשה בעיניו תכלית הבריאה. ההשפעה הראשונה של הצדיק על כנסת ישראל היא עצם המודעות שיש בירור. חציו האחרון של חלק א׳ עונה על שאלת הרב דורון — איך נכנסה כאן האהבה: מ״חלום פרעה אחד הוא״ שבאות ו׳ — אהבה נקראת אחד, ואחד, שניים שנעשים אחד, אינו אפשרי אלא בכוח הדמיון שאין לו גבול; כשהמדמה נופל נופלת עמו האהבה לאהבות בהמיות — ״נפילת האחד״, פירוד שמתלבש באחד, ״מה שהם קוראים אהבה אנחנו קוראים כרת״. חלק ב׳ — הנפתח באמצע דיבור, בבדיחה שממשיכה את בדיחת הסיום של חלק א׳ — חוזר ומסדר: אהבה יושבת על כוח המדמה, במבה, אישה, ולהבדיל הקדוש ברוך הוא; ומשם, בכלל הראשון, לסוף התורה: ״שנתיים ימים״ ו״יום לשנה״ של מוציאי דיבת הארץ. הביאור בעמוד קפ״א מלביש את האחד על הזמן: באהבה דקדושה שבע שנים הן ״ימים אחדים״, ובלשון הרע האחד נעשה הרבה וכל יום ארוך כשנה — הצעירים שפניהם כבר זקנות בגיל עשרים, הזקן שעבר את הבולשביקים ופניו כתינוק, והמכשירים שמאחדים כביכול זמן ומרחק ומשאירים את האדם בלי זמן. בין לבין: מעשה הרב שמחה קוק ברחובות עם היהודי שביקש ״קצת פלפל בחיים״, בעל התשובה ששאל אם צריך לתת גיטין, השכנה והחרקים, והדירה בחריש ברחוב מספר 13. השיעור נחתם בדברים על הנסיעה לאומן — לא ״איך עושים וידוי״ אלא להיכלל בקיבוץ; במעשה הצדיק מצ׳רנוביל שהתכופף בתוך ההמון בערב יום כיפור ואמר ״מקוה ישראל״; וב״ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש״ — בית מדרש אחד מול קרנות רבים. שני החלקים נגמרים בשלמות ואינם נקטעים.
לכל הנושאים -
- 0:00פתיחה
- 1:48קריאת הקטע: המדמה ששוכן אצל שונה הלכות
- 4:01רישום נקודות על הלוח: בין השמשות, הלכה, ניגונים, נבואת משה
- 7:19הלכה מלשון הליכה
שיעור שנפתח בחזרה על מושגי התורה ובשאלה מדוע הרבי מכניס כאן את עניין ההלכה: הלכה מלשון הליכה, רגלין דקדושה שמתלבשים בעולם הזה (חלוקא דרבנן), ואין דבקות בלי הרגליים — עם דברים על מי שרוצה אורות וקבלה בלי הלכה, תפילה אחרי זמנה, ושולחן ערוך בכל יום כסימן של חסיד ברסלב. משם לאחיזת המדמה בתוך לימוד ההלכה עצמו, לזוהר על ״שמים וארץ חדשים״ שבהם זוכים לזכרון עולם הבא, ולחידושים שאינם אמיתיים. חלק ב׳ מבחין בין שני אופני המדמה בהלכה — לעשות את העולם הזה עיקר ואת ההלכה טפלה, או הלכה שאינה מתלבשת במציאות — ועובר לרוח נכאה, המימד המגושם ביותר של המדמה: הצמצום הוא ירידה בלי סוף, ובירורו בניגון, ב״מי עלה שמים וירד״ וב״שפכי כמים לבך״, כי אין שמחה אמיתית בלי לב נשבר. בהמשך: ״וארץ הדום רגלי… ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״, ה׳ שרואה את הנשבר, נבואת משה כעלייה וירידה, משה דוד ויוסף, וביאור הליקוטים על ״קידש היום״ — השכחה היא הצמצום. השיעור נחתם בהודעה שבשבוע הבא מתחילים ליקוטי הלכות.
שיעורי בית לכל הנושאים
שיעור שנפתח בחזרה על מושגי התורה ובשאלה מדוע הרבי מכניס כאן את עניין ההלכה: הלכה מלשון הליכה, רגלין דקדושה שמתלבשים בעולם הזה (חלוקא דרבנן), ואין דבקות בלי הרגליים — עם דברים על מי שרוצה אורות וקבלה בלי הלכה, תפילה אחרי זמנה, ושולחן ערוך בכל יום כסימן של חסיד ברסלב. משם לאחיזת המדמה בתוך לימוד ההלכה עצמו, לזוהר על ״שמים וארץ חדשים״ שבהם זוכים לזכרון עולם הבא, ולחידושים שאינם אמיתיים. חלק ב׳ מבחין בין שני אופני המדמה בהלכה — לעשות את העולם הזה עיקר ואת ההלכה טפלה, או הלכה שאינה מתלבשת במציאות — ועובר לרוח נכאה, המימד המגושם ביותר של המדמה: הצמצום הוא ירידה בלי סוף, ובירורו בניגון, ב״מי עלה שמים וירד״ וב״שפכי כמים לבך״, כי אין שמחה אמיתית בלי לב נשבר. בהמשך: ״וארץ הדום רגלי… ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״, ה׳ שרואה את הנשבר, נבואת משה כעלייה וירידה, משה דוד ויוסף, וביאור הליקוטים על ״קידש היום״ — השכחה היא הצמצום. השיעור נחתם בהודעה שבשבוע הבא מתחילים ליקוטי הלכות.
- מקום
- חריש
- שבוע
- 20 · כ״ג–כ״ט בתשרי תשפ״ז
- ניתן
- 09.10.2026
- אורך
- 1:53:13
נושאי השיעור
רגלין דקדושהכוח המדמהרוח נכאהצמצום
הורדות
החוברת
חוברת תורה נ״דהטקסט המלא, עם קישורי עמודים מתוך כל שיעורעוד על רגלין דקדושה
עוד על כוח המדמה
-
בת עין · שיעור 12 שיעור 12 · הלכות ברכות פרטיות, אות י״ט -
בת עין · שיעור 11 שיעור 11 · מלבוש בהמה ללבוש אדם -
שיעורים מיוחדים שיעור הכנה לראש השנה על פי תורה נ״ד קמא - חריש · שיעור 11 שיעור 11 · אהבה יושבת על המדמה
-
תל אביב · שיעור 11 שיעור 11 · המדמה שמתגבר על השונה הלכות -
ביתר · שיעור 13 שיעור 13 · "אין פתרונות בחיים" רק מזה יצמח פתרון
עוד על רוח נכאה
עוד על צמצום
-
ירושלים · שיעור 11 שיעור 11 · לזכור שיש שכחה -
ביתר · שיעור 17 שיעור 17 · החיים התחילו לפני וממשיכים אחרי – יום כיפור נקודת המרכז -
ביתר · שיעור 15 שיעור 15 · עד מתי אבלה את ימי בהבל שכזה -
ירושלים · שיעור 13 שיעור 13 · בעניין הצמצום שבבחירת האדם בעצמו, אות כ-כא ביאור הליקוטים -
בת עין · שיעור 9 שיעור 9 · כגודל הצמצום כך גודל ההשגה — ״מי הקים כל אפסי הארץ״ -
תל אביב · שיעור 9 שיעור 9 · שלמות הייחוד בתכלית הצמצום — משא ומתן שבכנסת ישראל כרגלי הצדיק